היא התנהגה למופת,
עשתה כל מה שהתבקשה - באמת.
ביצעה את שאוהב גם בלי רמיזה,
ולכאורה לא הייתה כל סיבה להענישה.
אך כשהבטתי בה ניצבת ובי מביטה בהערצה,
חפה מכל בגד - עירומה כביום היוולדה.
צפו זיכרונות עבר כמוסים,
שבליבי אצורים ולכל אשר אפנה עמי נודדים.
זיכרונות לא קלים שאותי צילקו,
את נפשי וגופי מבלי לפרט מה היו.
והיא עומדת כנועה ונכונה,
מקריבה עבורי את נפשה וגופה.
מכסה ברטייה את עיניה היפות,
כיסוי שלא ימנע בהמשך את זליגת הדמעות.
מוריד אותה על ברכיה להמתין אל הלוא נודע,
ואת ה"רכש" החדש שולף מהקופסא.
ללא הכנה מוקדמת מצליף על ישבנה,
ולא חוסך שיבטי גם מ-גבה.
סימני הצריבה ניכרים מייד על עורה הצחור,
כל חבורה צורבת מקודמתה בתור.
היא צורחת מכאב בכל הצלפה,
ולא שוכחת לומר לי על כך בכל פעם - תודה.
הדמעות והבכי מתחזקים,
ממשיך להצליף בה ממש ללא רחמים.
אותן דמויות העבר מרצדות במוחי לפני כל איוושה,
הכל כ"כ אמיתי חוזר אלי כפי שממש אז קרה.
חסר כל ישע בניגוד לרצוני נתון לחלוטין למרותן,
קולות צחוקן מהדהד בזיכרוני כשאני נזכר בילדותי נבוך כאוב ומבוייש כשהן עושות בי כרצונן.
ללא כל יכולת להתנגד או למנוע,
"הותר" לי בדימיוני לברוח ורק בשקט לדמוע.
מחליף בנתיים את השוט בקיין,
ושולף מול עיניה המכוסות - את הזין.
ממשיך להצליף בה ללא רחם,
מביט בשדיה הקופצים באין אותי כל מנחם.
מושך אותה בשערות ראשה,
ומפיל את גופה על הריצפה הקרה.
אונס אותה בפראות ללא כל התרעה,
מרתק את ידיה תוך שהיא בוכה וכאובה.
לאחר המעשה מביט בגופה השרוע מפושק למולי,
בלי כל נוע נותרת כך עם ייבוב חרישי.
מעט זרע נוזל לו החוצה מהנרתיק,
מותיר אחריו שובל לבן/שקוף ודביק.
לא מסוגל יותר לעצור את דמעותיי,
ואני משטתח על הריצפה לצידה עוטף אותה בזרועותיי.
שנינו גועים בבכי דקות ארוכות,
נותרים לשכב כך כשעיניה עדיין מכוסות.
היא אכן שפחה טובה ומסורה,
לרוב חפה מכל אשמה.
אך מה לעשות שלעיתים היא מייצגת דבר-מה,
ונושאת על כתפיה הצרות עוולות ישנות של בנות מינה.
אולי על חלקן ממני שמעה,
חלק אחר בוודאי במוחה החריף לבדה ניחשה.
מקבלת אותי למרות הכל במסירות ובאהבה,
ולא בכדי אני מעריך מעריץ ומוקיר אותה על כל מה שלמעני תקריב ובוודאי על מה שכבר עשתה.
