במהלך שיחה שערכנו השבוע,
ציינת ורמזת על ילדותך - ובליבי חוללת סוג של פיגוע.
מכיר אותך כ"כ הרבה שנים,
והבנתי כי יחסייך עם משפחתך מעט עכורים.
אך מעולם לא ידעתי כי זה הגיע לכאלו מעשים,
לא שיערתי כי חווית כאלו דברים.
השפלות ועונשים אל מול חברים,
בנפשך ובגופך הותירו לעד סימנים.
סטירות והצלפות בחגורה,
ועד עודך ילדה-נערה.
מנסה להיכנס לנעלייך,
ולחוש ולו רק מעט מתחושותייך.
רק מי שחווה זאת יוכל באמת להבין את שחווית,
ואת כל הדרך שמאז ועד היום עשית.
נאבקת על עצמאותך הנפשית והכלכלית,
ולמרות כל המכשולים שניצבו בדרכך העצמאית.
צלחת והגעת להישגים מרשימים,
כמעט כנגד כל הסיכויים.
אז נכון, יש עוד דרך ארוכה,
אבל תמיד צריך להביט לאחור - לנקודת ההתחלה.
איפה היית ומה הייתה נקודת הפתיחה,
והיכן ניצבת את היום ומה השגת עד עתה.
למרות שסיפרת לי על ילדותך כה מעט במשך הזמן,
ואת טיפוס שמדבר ומספר - לא כמוני מופנם ובנושאים מסויימים - עדיין ביישן.
קורא שוב ושוב את המילים הספורות אותם כתבת,
המתארים בשורה-שתיים מסכת ייסורים ארוכה שעליה מעולם לי לא סיפרת.
מהרהר בך רבות ומנסה לדמיין אותך אז,
וליבי יוצא אלייך - ממשפחתך מאוכזב.
אז דעי לך שבייחוד כעת מצדיע לך על הדרך שעשית.
ואני (בגלל עברי) מגלה חולשה למעשים שחווית.
מודה כי במה שסיפרת לי - טלטלת את נפשי,
והסבת במעט שלי סיפרת כאב לליבי.
למרות שעוטה על עצמי קליפה חיצונית מחוספסת וקשוחה,
היא בתוך תוכה - בהחלט רגישה ומטעה.