קולות של בכי נשמעו ברחוב ההומה,
כמו רודפות אחרי לאן שלא אפנה.
וויכוח נוקב בן אם לילד,
עוררו זיכרון ופצעו אצלי עוד גלד.
לא מצליח לשמוע על מה הוויכוח,
אם הם בשלב הפיוס או המיקוח.
רק בליל קולות שהקפיא אותי במחשבה,
וזיכרונות ישנים שצפו במהרה.
אותה אחיזת יד חזקה בזרועו,
דברי תוכחה ניתכים בכעס לעברו.
הוא מובל במעלה הרחוב בלית ברירה,
ומול עיניי עולה התמונה שבי כה חזק חקוקה.
ליבי יוצא אליו בכאב וערגה,
בייחוד כשחולפים לידי - הוא צורח ובוכה והיא כעוסה.
מהדסת בעקבים ובמטפחת גבוהה,
חצאית צמודת גזרה מבליטה וחושפת מעט מרגלה.
לובשת חולצה בהירה וצמודה,
וארשת פניה זעופה.
אוחזת בזרועו בחוזקה ומובילה,
הילוכה גס ועצבני בניגוד לחזותה.
תחת החולצה ההדוקה שדיה בפראות מתנדנדים,
אך בצניעות רבה מכוסים.
למרות שאינם כה גדולים,
החולצה גורמת להם להיות בולטים.
אין סיכוי שוויתרה על החזיה,
לאור החופשיות בחולצה והתנועה הרבה.
הם נבלעים בין הבתים,
ולא שומעים עוד את נקישות העקבים.
רק את בכיו של אותו הילד שעל ידה נגרר,
לא יודע למה ולאן - רק בזיכרונותיי שלי נזכר.
נותר ברחוב בוהה בדבר-מה שקוע במחשבות,
שלא אחת את מנוחתי טורדות.
עד שניעור מקולה של ילדה,
"סליחה אדוני... מה השעה?"
מבין בשעון ועונה לה בקול רפה,
וחוזר הביתה תוך שלוגם קפה.
מניח כי מראות הבוקר על היום כולו יעיבו,
זיכרונותי האצורים בי יעלו ואת ליבי וודאי יציפו.