ככלל נמנע ככל שיכול מאירועים משפחתיים,
אך ישנם כאלו שאופציה להתחמקות מהם לא ממש מותירים.
רק הגבלות הקורונה נגוזו להן באוויר,
ומעטפה בתיבת הדואר ספקה לי כבר רמז כביר.
הימים חולפים והתירוצים להיעדרות אט-אט אוזלים,
ומבין כי בנושא זה כבר כלו כל הקיצים.
לאירוע נאלצים להגיע מחוייכים,
ועוד ערב שרוף עם משפחה מכרים ואורחים.
דודה שאיני סובל מאז ומעולם,
קרבה אל שולחננו מחוייכת ומברכת את כולם.
לבושה בשמלה מאופנת המאה שעברה,
ולראשה תספורת של דודה פולניה.
ליבי הולם בחוזקה,
יודע וזוכר היטב מה לי עשתה.
היא קרבה אלי מדיפה בושם רע,
ובידי פתק מקופל בחשאי מניחה.
אמתין לך בחוץ בעוד רבע שעה,
חסר לך שלא תגיע בשעה היעודה.
אני כבר מכיר את יכולותיה של אותה אישה,
ואלו בושות מסוגלת לעשות לי קבל עם ועדה.
מתעניינת כביכול במסובים,
ולאחר דקות ספורות סובבת ופונה להציק לשולחנות אחרים.
פי יבש וידיי רועדות,
מתרץ שיוצא לעשן וקם ברגליים כושלות.
יוצא מהאולם החוצה - שקט פה וחשוך יחסית,
מביט לצדדים וליתר ביטחון נוטל עמי כוסית.
מתיישב בגינת האולם על ספסל עץ,
מבחין בדמות הפוסעת על השביל - נדרך כחץ.
זי אכן הדודה המכשפה שאותה כ"כ שונא,
סיבות לכך רבות הן ואותכל כעת לא אלאה.
רק ארמוז שהיא הייתה אחראית לרבות מתלאותיי,
אלו שסיפרתי לכם וחשפתי בפניכם פה ושם בין כתביי.
היא הבטיחה לי שזה יהיה קצר,
ולמשמ זא ליבי כמעט נעצר.
הוציאה מתיקה שתלוי על זרועה חבילה עטופה,
והניחה אותה על בזהירות לידה.
"איך זה הסתדר?" שאלה בקריצה,
שלחה את ידה ושם בדיוק בכוח רב צבטה.
קפוא במקום לא מצליח לומר אף לא מילה,
ומבין היטב למה ממנה כל השנים נרתע.
היא פותחת מולי את החבילה שהביאה,
ובסבר פנים חמור אותי שם השביעה.
כי מחוייב אני לשמור אל תוכן הקופסה,
זו שלמול עיניי ההמומות בחגיגיות חשפה.
מכיר היטב את הדברים,
יודע בדיוק למה הם משמשים.
בכל ראש חודש הבט בהם - לעברי לחשה,
וביום הולדתך שא אותם עמך כל היממה.
שלא תעז להשליך מזכרת זאת לפח,
כי ע"י כך תזכה נפשך רק למפח.
אל לך לסור מהנחיותיי ימין או שמאל,
אחרת נשמתך תרד במהרה אלי-שאול.
תמיד היה ידוע וכולנו מאז ומעולם הוזהרנו,
דוגמאות רבות לכך חווינו וממנה בהחלט פחדנו.
להישמר מעינה הרעה או מקללתה,
לטוב או לרע - תמיד התקיימה.
ביום הולדתך הקרוב תחכה לך עוד הפתעה,
זכור - כי זו הבטחה של מכשפה.
ובעוד דבריה באוזני מהדהדות,
קמה וחוזרת לאולם - מותירה אותי ממש לאנחות.
ניגש לחניה ומצניע את החבילה במכונית,
ורק השומר במקום מסיט לעברי את מבטו אחורנית.
חוזר לאולם הרועש חיוור ומפוחד,
כי בקרוב מאוד את שנת היובל אני חג.
כבר לא יודע למה לצפות,
למה לחכות ולמה לקוות.
ולמרות שאיני מאמין ב-"בבות" ובלהטיהם,
יכולותיה שלה מפורסמים וידועים בהצלחותיהם.
נותר רק להמתין ולקוות,
שנזכה כולנו תמיד רק לבשורות טובות!
