לא יודע באמת זאת להסביר,
וגם כתבתי על כך בעבר למכביר.
כשבחנתי התנהלות ישנה,
מיד הגעתי למסקנה.
שמאז ילדותי ועד עצם היום הזה,
נמשך לדמויות הנחשבות רעות במציאות או מחזה.
כאלו שילדים נמלטים מהן בבעתה,
אני תמיד נותרתי קפוא להביט בהן ללא מורא.
מהופנט מהן מביט במעשיהן,
רגלי ממאנות להוליכני הרחק מהן.
כפרפר הנמשך לאש הובילו אותי בלהטיהן,
בעיניים חומות גדולות עוקב אחר תנועותיהן.
הדיסוננס החמיר ככל שהיו מבוגרות ומכוערות יותר,
ובניגוד לכל הגיון נותר במקום לא מוותר.
לעיתים הפחד אכן שיתק,
או הדברים שעשו בהחלט ריתק.
אומרים שהסקרנות הורגת את החתול,
ומהן נפגעתי כשהייתי עוד לחלוטין בתול.
יש והיו בינהן מכשפות מדופלמות - אמיתיות,
אחרות היו רק מנצלות חלון הזדמנויות.
יודעות שניתן לעשות בי דברים לא כשרים,
וידעו לתרץ זאת בתירוצים שונים.
ואני מוקסם ונפעם לא מסוגל להתנגד ולהיאבק,
ואין ביכולתי זאת כלל לנמק.
לא אפרט מה היו ההשלכות,
השפיעו וודאי עלי - זאת ניתן לקרוא ואף לראות.
מה שתמיד הפתיע אותי במחשבותיי,
איך בכל פעם לא סבתי על עקבותיי.
כיצד נמשכתי שוב ושוב לסכנה,
והנורה האדומה דלקה ללא הרף ו...הבהבה!