לרוב זה מתחיל משיחה אגבית,
אפילו לא על נושא מוגדר - כזו... סתמית.
פתאום אני נשאל על נושא שכתבתי,
כזה שלרוב בפומבי לא ממש חשפתי.
רמז שנבלע בין המילים,
מסתתר לו בינות החרוזים.
לעיתים מבליח לו לשם מבלי כל כוונה,
פורץ ממוחי בלא יכולת שליטה.
ויש לפעמים שחושף בזהירות,
כותב מס' שורות מקפיד על עמימות.
אבל מופתע בכל פעם כשזה קורה,
וזה או זו שואלים דווקא על הנסתר ולא הנגלה.
וגם אם עדיין חושף בפניהם רק טפח,
ומהאמת הקודרת מותיר עמוק בפנים את כל הנפח.
עדיין אצלי הסכר נפרץ ללא כל הכנה,
דמעות ומילים זורמים להם יחד בערבוביה.
משחררים מעט מכל האצור לאורך שנים,
ומסייעים בהקלה על הכאבים.
הכתיבה מסייעת ומקלה,
בייחוד שלרובכם חסוי ונותר באפילה.
זו יתרונה של תרפיה בכתיבה,
מזקקת מעט את הנפש הפגועה.
אז אולי פעלתם מתוך סקרנות בריאה,
או אמפתיה שגיליתם כלפיי ואין זו קלישאה.
בסוף מתוך שלא לשמה - בא לשמה,
וציבור הדוסים פה בוודאי יבין מייד את הכוונה.