...הוצא מהקשרו...

משתוקק לשחרר ולצרוח,

לאגור הכל - כבר אין בי יותר כוח.

תמיד חשתי כי ההשפלה כואבת יותר,

ולמרות הכל ידעתי שאלחם תמיד ולא אוותר.

גם אם בתור ילד כוחותיי מוגבלים,

והמבוגרים לא ממש עלי "שמים".

אך זוכר אני היטב את את חיוכה הרחב,

שמבלי למצמץ שיקרה ואמרה לי ש..."זה לא יכאב".

חיוך מתריס למולי בעוד אני מושפל עד עפר ומובך,

וחלוקה הלבן מקנה לה סמכות שכיום דבר שכזה לא היה נשכך.

ובעוד גורמת היא לסבל נפשי בהנאה גמורה,

מבצעת הליך רפואי לא פשוט ללא כל אלחוש או הרדמה.

וכל מה שהיה לה לומר תוך כדי מעשיה,

זה היה רק "...ששש!" מעצבן שירתה לעברי בין שפתיה.

ממשיכה בעיסוקה מתעלמת מבכיי הגועה,

ורק "...ששששש!!!" ארוך יותר משמש מבחינתה כמענה.

עושה בגופי כבשלה,

ללא כל פניה, יחס או שאלה.

כועסת ורוגזת על שמעז לזוז ולנוע,

על הכיסא הלא נוח המוטה בשיפוע.

קול הבכי מפריע לה במלאכתה,

ומעת לעת שוב ב-"...ששששש...!!!" אותי מהסה.

תוך כדי משוחחת עם קולגה שיחת חולין,

על טיולה האחרון בפולין.

מה רכשה שם ובאיזה סכומים,

תוך שאני מתפתל מכאבים.

אפילו הקולגה חשה כבר שלא בנוח,

והציע לה להפסיק מעט ע"מ שאאגור עוד כוח.

אבל היא חייכה לעברי בקריצה,

המשיכה במעשיה ו...הוסיפה "עקיצה".

לכן גם היום קופץ ומייד נדרך,

כשאומרים לי "ששש" ולא קשורה הסיבה לכך.

איש לא מכיר ויודע את הסיבה,

ואיזו קונוטציה מגיעה לי עם שמיעתה.