...הוצא מהקשרו...

 
מעביר את ידו עמוק בסבך המתולתל,
אצבעותיו פורמות קשר אחר קשר בשיער המדובלל.
רוך שיערה מלטף את ידו,
מעביר אותה שוב ושוב נהנה מתחושתו.
שחור תלתליה בוהק בהתרסה,
כנגד צבע עורה הבהיר בסוג של קריצה.
פרוע הוא ולא ממש מסודר בקפידה,
בוודאי לא כפי שלכאורה מצופה מאותה אישה.
ובמראהו הביטניק מסווה תתחתיו,
כשומר בלאט את סוד צפונותיו.
למרות המיסוך שמשווה על צורתו,
עדיין ניתן להבחין בנקל במתארו.
גם כי נחבא הוא אל הכלים,
עדיין נראה ברור באור וגם בדמדומים.
צלליתו ברורה ומזמינה,
למרות שבוחר להסתתר תחת הרעמה.
מנסה לשמור את תוכו כברו,
אך לא תמיד להצליח בכך יש בכוחו.
לעיתים חלקים ממנו בולטים מה-"פריזורה",
ניתן לומר ב...סוג של חלטורה.
חיוך קטן מתחת לשפם,
שלמולו כבר דבר אינו יכול להיות באמת מושלם.
הלחלוחית שמתלווה ומרוחה בנונשלאטיות על השפתיים,
היא ממש... אבל ממש -  תאווה לעיניים.
רק מלהביט ביצירה,
ולהלל את הבריאה.
וזאת עוד מבלי שיטעם ממתק שפתיה,
או ישלח ידו אל עבר מחמדיה.
להצניעו כבר אינה יכולה,
קורא הוא תיגר על כבודה.  
חורץ את לשונו מבעד לשפתיה,
נותרת בחוץ משורבבת בין רגליה.
לעיתים הוא נותר סגור ואטום,
ואין קשר לתקופה בה היה הוא חתום.
פעמים אחרות פעור ברעבתנות,
משתוקק לבלוע לתוכו כל שיוכל ו...בזריזות.
ממתין לו בדממה תחת מעטה תלתליה,
ומה שיכנס - לא יוודע כי בא אל קירביה.
אורב הוא בסתר לטרפו,
והדבר היחיד שיכול להסגירו - הוא ריחו.
קפלי עורו העדינים,
כ-עלי כותרת על מקורו מגוננים.
אך דווקא ה"חרק" שירצה לדלות אותו הדבש,
יעקוץ בדרכו ועוד איך - את הפרח ש...הרגע כבש!