כל כולך - שלי,
ואת נתונה תחתיי באופן בלעדי.
לאורך גופך פסים צבעוניים ברורים מעטרים,
את העונג הצרוב והכאב - בבירור מסמנים.
שובלים של דמעות שייבשו בנתיים על הלחיים,
ונחילים של זרע המטפטפים עוד מהשדיים.
מסניף את ריחך המשכר,
ולשם שינוי הפעם איני ממהר.
עושה בך כל שחפץ ליבי,
ואת נענית לכל - כנועה תחת שרביטי.
סוקר במבטי את גופך,
עורג אלייך מהופנט מיופיך.
מחבק אותך חזק נצמד אל גופך הדואב,
מלטף בעדינות כל צלקת שהסבה קודם כאב.
נושק לשפתייך המתוקות,
גם העליונות וגם לאלו שלמטה נחבאות.
את קוראת אותי כספר פתוח לרווחה,
גם אם לעיתים במסקנות אינך בטוחה.
אולי את מתקשה להאמין לחלק מהדברים,
או בכך לא מודה - מעדיפה להתעלם מהממצאים.
נשמה כה טובה מוכנה להקריב את כל כולה,
לו רק ניתן היה לשוב אחורה לנקודת ההתחלה.
יודע כי החיים ממשיכים במסלולם,
לאו דווקא בכיוונים שאותם רצינו לחוות ולקיימם.
את שהיה לא באמת ניתן להחזיר חזרה,
אפשר רק לבנות מהנקודה הנוכחית דרך חדשה.
את מה שבתוך תוכנו חולמים ומפנטזים.
למרות שאת חלק מהמחשבות הללו היטב מדחיקים.
דברים שברור ששנינו כה רוצים.
אך השד יודע למה אותם אנו מפנימים.
איני מצליח תמיד לפתוח את סגור ליבי,
ויודע כי רוצה את לחטט ולהכיר כל נים בנפשי - וזה אך טבעי.
משרטטת לך קווים בין הפוסטים הישנים שכתבתי,
ומנסה לחבר את הפאזל גם עם הרמזים שלאורך השנים חשפתי ופיזרתי.
את נבונה - משוכנע כי בהחלט מבינה את הדברים,
ובהחלט מכירה המון סודות כמוסים.
את יודעת הרבה יותר ממה שמודה,
גם אם לא שואלת ומאמתת את הדברים בהם אינך בטוחה.
נרגע בין שדייך ומוצא שם נחמה,
על כל מה שעברתי - והיד עוד נטויה.
את מעסה את גופי הדואב בשמנים נעימים,
אך לנפשי המצולקת לא מצאת עוד תרופת קסמים.