שוב הגיע חג האורים,
חנוכיות, סופגניות וסביבונים.
ללא מופעים ואירועים המוניים,
הפעם לאור המצב - הוא הגיח לו באופן חרישי בדמדומים.
מעולם לא הייתי איש של חגיגות,
ואיני נמנה עם אלו הפוקדים מסיבות.
זה נובע בעיקר מזיכרונות ואירועים,
שצילקו את נפשי והותירו בי את חותמם האפלים.
אך יחד עמם צצים במוחי זכרונות,
שבזכות אותן מאורעות כעת מוחצנות.
כמו אותו סשן מהנה בחנוכה,
בו שדיה דמו לסופגניה.
עגולים ומלאים לעייפה,
כשבמרכזם כתם עגול וכהה מתוק כריבה.
על שאר גופה נהגתי לטפטף בהנאה,
שעווה חמה וצבעונית שאת עורה עיטרה.
ולאחר שהיא התקררה והתייבשה על גופה,
קולפה בהצלפות מלוות בצווחה.
אך כיום המצב מעט שונה לצערי,
מבין כי לעיתים קשה לעכל ולהכיל את מטעני,
אין על מי לטפטף את הנרות המהבהבים,
ואין באמת יכולת לפרוק את הסודות הנצורים.
יש אנשים שנרותיהם מאירים את החשיכה,
אך יש אחרים שנרותיהם מתאימים רק להחדירם לישבן לצורך רפואה.