האנשים המסתובבים בחוצות,
בולטים בשלל תחפושות ססגוניות.
מזכירים לי זכרונות רחוקים,
שלאו דווקא מקוטלגות אצלי בצד של ה..."טובים".
מעולם לא אהבתי את החג הצבעוני והרועש,
ממופעים והמולה תמיד השתדלתי להרחיק את עצמי כמו מאש.
שנאתי להתחפש - בתחפושות מקוריות עליהן (גם) החליטו בשבילי,
כשלצורך הכנתם סבתא ואמא עמלו שקדו ויצרו משך שבועות ארוכים - עבורי.
נזכר איך נאלצתי להשתתף בתחרויות תחפושות,
ותמיד להצביע לקוסם שיבחר בי - על הבמה לעלות.
סעדי במרומים יעיד,
כי לא חפצתי בכך מאז ומתמיד.
הורגלתי מילדות את נפשי וגופי ביד אחרים להפקיד,
וכל אחד יכל לתפוס בעלות ועלי להקפיד.
ילדים המחופשים ל- ליצנים, רופאים ואחיות,
הציפו פחדים שבגינם אף זלגו מעיניי דמעות.
טקס הכנת משלוחי המנות,
כשכל אחד מהילדים מתפלל לקבל את ה"שוות".
משחקי הגמד והענק,
שכל שנה חשתי עד כמה שוב אני נדפק.
מבוייש ונכלם מהתחפושת מייחל תמיד שהחג יסתיים,
ואוכל כבר לשוב חזרה למקומי השליו בהקדם.
מזל לפחות שהמנהג המקובל היום עוד לא נולד אז,
כשכבר במשך שבוע לפני החג כל יום מתחפשים במשהו יותר ויותר נועז.
מאמין כי רבים מכם יחלקו על דעתי,
ומבחינתם דווקא זה החג הכי הכי.
אך מה לעשות שמסיבות כאלו ואחרות הוא מדבר אלי הרבה פחות,
מזל שביחס לשאר החגים הוא קצר - נו... העיקר שקיים יתרון קטן לפחות!
