פגישת חברים ביער נידח,
ואת לא מבינה עוד מדוע צרפתי אותך.
השקט מופרע מציוץ ציפורים,
קצת צחוקים והמון ריכולים.
קפה מהביל שנמזג לכוסות,
שריחו המעלף עולה לארבע רוחות.
אוחז בשערך וגורר אותך למרכז המעגל,
וכעת לפרצופך נוסף עוד נופך - ...מבוהל.
את מושלכת אל השמיכה הפרושה על האדמה,
ועיניי החבורה מופנות לעברך פעורות לרווחה.
קושר את פרקי ידייך בחוזקה,
ומחבר אותן לחבל המשתלשל מענף עץ הצפצפה.
עינייך היפות מכוסות היטב,
והגאג שבפיך כבר החל להירטב.
מפשיל מעלה את שמלתך האביבית שקנית אמש,
פלחי ישבנך העסיסי בוהקים אל מול קרני השמש.
איוושה מפלחת את הדממה,
ולאחריה נשמעת צרחה מקפיאה.
פס אדום נצרב על הישבן,
ולצידו נצברים פסים נוספים ללא אומדן.
מסכות מסתירות את פני הנוכחים,
מקשות על זיהוי פני המשתתפים הצופים.
מחייכים בהנאה עם כל הצלפה,
מטים אוזן להיטיב להקשיב לקול סיבלה.
מלטף את לחייה הסמוקות,
ואט אט ידיי מטה גולשות.
פורם בעדינות את כפתוריה,
ועד שמבינה מה קורה - כבר נחשפות לעיני כולם - שדיה.
פיטמותיה נפולות מכובד משקלם,
דואג להרימם - למען יראו אותם כולם.
היא משתוללת כחיה פצועה כשמבינה כי מביטים בה - חשופה,
ואין היא מבינה הטיפשונת כי כך היא יותר מגרה.
שדיה מתנדנדים לכל עבר בפראות,
עת שמצבטים לופתים את פיטמותיה באכזריות.
משקולות מושכות ומכבידות,
והכאב מתגבר כשידיי על דדיה סוטרות.
היא שומעת היטב את ההערות שנזרקות,
אך אין ביכולתה את גזר דינה לשנות.
יד מגששת בין יריכיה,
אצבעותי מפשקות לרווחה את שפתיה.
את איברה כלל לא מקפח,
ועל הזכות להתעלל בו לעיני כל - לא פוסח.
מציג לראווה בפני כל את גופה,
ויודע עד כמה מכך מבויישת ונבוכה.
דוחף תותב עמוק בין רגליה,
וסומק צובע יותר את לחייה.
קושר אותו בחוזקה כך שיישאר במקומו,
עד שכמעט ולא נראה כי בא אל קרבו.
ממשיך להספינק בהנאה גלויה,
וכך ההנאה נמשכת לה עוד שעה ארוכה.