...
היא דרשה כי אצמיד את הסרגל לאיבר,
והוא החל לרעוד מקור - האיבר.
"הוא מתכווץ לך?" - שאלה בלגלוג,
ואני נבוך כולי סמוק.
"אוקיי" היא אמרה - "...משוך אותו בחוזקה"!
ואני מותח אותו מהר כמצוותה.
"החזק באצבעותיך בעטרה - ומשוך ככל יכולתך!" - עלי צעקה,
"כך עושה אני" - ממלמל בכאב ומושך את האיבר מקווה רק לרצותה.
היא נהנית לשמוע את אנחות הכאב,
בוודאי מדמיינת את צורת איברי הדואב.
עתה המשך לאחוז בעטרה,
ואמור לי מה כרגע צבעה?!
עניתי מבוייש כי צבעה אדום סגלגל,
אך מכך לא נחה כלל דעתה בכלל.
ודרשה כי אודיע לה רק כשראשו יהיה כצבע הרקיע,
רק אז - תשמח ולי תריע.
משכתי אותו בחוזקה,
עד שחור השופכה פער את פיו לרווחה.
כאילו ניסה לשאוף מעט אוויר,
מעולם לא ראיתיו פעור בגודל שכזה אדיר.
היא דרשה כי אכהו בסרגל שבידי,
ואמנה את המספר בקול - בניגוד לבקשתי.
הכתי בו בסרגל המתכת,
ועל ראשו לא חסכתי ובמקביל את העטרה האצבע מועכת.
יבבות הכאב גרמו לה לגרגר מהנאה,
עתה הסכימה כי אניח לו קמעה.
לך הבא טושים וצבעים,
וקשט את האיבר לכבוד פורים.
אמנם החג עבר חלף,
אך בא לי עתה לצחוק, לשמוח ולמחוא כף.
ולכן מעוניינת כי תצבע את פניו,
לבל אכיר את ראשו ומבע עיניו.
נתקנו את השיחה,
וקבענו לדבר שוב בעוד רבע שעה.
חוכך בדעתי מה עמו לעשות,
וכיצד לאפרו ולגרום לה ממנו להנות...
...
אין זה כלל סוף המעשה,
עליו אמשיך לספר כפי שב"ה מקווה.
ובנתיים ידיי היקרים,
עשו חיל ונצלו ה...איברים!!!
