לעיתים רבות אני תוהה בליבי,
ביני לבין עצמי - וגם מול בוראי.
מה טעם ביצירת כל מסת הגוף שנוצרה,
כשבפועל רק לצורך אחד נבראה.
איברים שונים ומשונים,
כשבפועל לחלוטין הם מיותרים,
הן כל הגוף נועד רק להוות סוג של אריזה,
לאיבר שנועד כולו לכבודה ולגחמותיה של הגבירה.
נכון, ניתן בהחלט למצוא לשאר האיברים צידוקים שונים,
שאגב, חלקם מגובים בטיעונים הגיוניים.
שכן אולי זקוקים לרגליים להביאו למעונה,
או בידיים לעסות את כל גופה.
גם ללשון אם כך חלק בפרשה,
שכן יכולה היא לגרום לעינוגה.
אך בסופו של יום הרי כלל לכולנו ידוע,
כי כל מוחו של הגבר מתרכז בראשו ו...באיבר השעשוע.
אך מה לעשות כי בעוונותינו הרבים,
חסך הבורא מאיתנו הגברים.
ובמקום כמות מספקת של דם הדרוש - מוחות אלו להפעיל,
הותיר כמות פעוטה בגופנו של דם - כאמור, דלה מלהכיל.
כך שאין ביכולתנו למרות רצוננו העצום,
להפעיל את שתי המוחות יחד ובוודאי לא ...בתיאום.
אם נרכז את דמנו במוחנו אשר בראש,
יוותר איברנו פחות או יותר כמצב חשבון העו"ש.
אז אולי אם ממש נתאמץ נוכל לחשוב קצת בהיגיון,
ואולי אף לשקול את צעדינו ו... למנוע הריון.
אך בטח מכך לא נזכה בהנאה,
מקסימום נזכה בעוד איזו תעודה.
אך אם דווקא נזרים דמנו למוחנו הקטון,
זה ש"נחתך" בילדותינו והמתמלא כעת באון.
יוכל הוא לצאת למסע כיבושים,
לבעול, להשפריץ ולבקע בתולים.
אך לבטח לא כל פעולותיו יוסיפו לו כבוד ואהדה,
כי הרי כבר נאמר - סוף מעשה במחשבה תחילה!