...הוצא מהקשרו...

רכשתי מס' זוגות מכנסיים לאחרונה,

ולא שאני כזה חובב אופנה.

עשיתי את דרכי במעלית הקניון,

אל קומה 3- החניון התחתון,

שם בעלטה בין שלל המכוניות,

מתפרה קטנה ממקומת לטובת הלקוחות.

אין זו הפעם הראשונה שלי שם,

אלא שהפעם כלל לא הגעתי מוקדם.

פניתי לבחורה בדלפק אשר הביטה בי בחוסר סבלנות מופגן,

נבוך גמגמתי כי מעוניין אני בתיקונים כמובן.

"עכשיו באים?" נבחה עלי במבטא רוסי,

"...מתנצל..." עניתי וסומק עלה וצבע את ראשי.

היא הצביעה על תא מדידה ולא אמרה מילה,

ואני ניגשתי להחליף את המכנס והיא את הדלת בנתיים טרקה.

יצאתי מהתא ניגש למרכז המתפרה,

והיא יוצאת מאחורי הדלפק וכרית סיכות על זרועה.

"עמוד ישר!" פוקדת היא עלי,

וניגשת לעברי הניצב בדום מתוח ומפוחד למדי.

פניה נאות מאוד והיא לבושה בסריג לבן,

מסוג הסריגים המנסים לשמש כסות לחלק העליון והתחתון יחד כמובן.

גורבת גרביון עבה/טייץ שחור לרגליה,

ובמגפוני עקב שחורים מטופפת בצעדיה.

מאופרת בטוב טעם ועונדת מעט תכשיטים,

איני יודע את גילה - אך סביר שהכירה היטב את החיים.

שדיה הקטנים נעו בחופשיות תחת השריג,

ולא נדרש מבחינתה כל סיוע נוסף של חזיה או אריג.

היא נגשה אלי בצעד בוטח,

מנצלת היטב את המבוכה של ה"אורח".

רומזת לי לעלות על השרפרף מול המראה,

ומייד מתכופפת לסמן מכפלת בסיכה.

מקפלת ומביטה, בודקת ומסמנת,

סיכה אחר סיכה את מכנסיי מעטרת.

לפתע במתכוון או שלא - עד היום איני יודע,

צעקה הבליחה את החלל כשרגליי בי ידיה.

סיכה ננעצה בשוק רגלי,

והיא מביטה עלי נאנק בחיוך מלאכי.

לא אומרת דבר וממשיכה במלאכתה,

מטלטלת אותי בלי אומר כחפץ ללא ערך מבחינתה.

מנסה להביט מעט מבעד למחשוף,

והיא ממשיכה לטלטל ולהזיז אותי ומונעת ממני להביט בנוף.

היא נראית שברירית אך בעלת כוח רב,

אותו חש על בשרי בתנועותיה אגב.

עיניה יפות ושדיה מקפצים בכל תנועה,

קטנים וחצופים הם ומתריסים לעברי מבעד חולצתה.

לאחר שסיימה לסמן מכפלת במכנסיים,

נשלחתי להחליפם באחרים ולשוב לנעול נעליים.

שוב מזיזה אותי בפראות ובחוזקה מבלי לומר דבר,

ושוב דקירה, חיוך ו... - גש תחליף מהר ותשוב בחזרה כבר.

היא חסרת סבלנות כלפיי למרות שניסיתי בהומור לשפר את האווירה,

עיניה היפות הביטו בי בשתיקה רועמת ושדיה רטטו בעצבנות יתרה.

כך מדדתי מס' זוגות אותם סימנה,

עד שפניתי ללבוש שוב את מכנסיי הישנים ולשוב אל הדירה.

אך דווקא עכשיו נאלצתי להתעכב בתא ההלבשה,

הרוכסן נתקע ולא נאות לבצע את המטלה.

היא מזרזת אותי לצאת מהתא,

אך הרוכסן עוד תקוע ללא כל תנועה.

לאחר שסבלנותה כנראה פקעה,

הסיטה את הווילון מבלי לשגר אזהרה.

שוב אחזה בזרועי בחוזקה,

ואל מרכז החדר מובילה.

"מה בעיה???" במבטא רוסי כבד שוב שאלה,

ואני ביידי משתדל לכסות את מבושיי במבוכה.

"מזיז ידיים!" עלי פקדה,

ודוחקת את ידיי הצידה כרצונה.

היא שואלת אם צריך להחליף גם את הרוכסן,

ואני משיב לה כי נראה לי שניתן לסדר אותו ...רק... אם יהיה לי קצת זמן.

היא אוחזת את הרוכסן ביד אחת ללא כל בושה,

ועם השניה תופסת "קונטרה" מתחת החנות הפתוחה.

שוב...לא יודע אם הייתה לה כוונה כזו מראש או שזה רק צירוף מקרים,

אך באחיזתה לפתה גם חלק מהאשך והסבה לי כאבים.

"לא לזוז!" ירתה היא לעברי,

והמשיכה בנסיונותיה לטפל ברוכסן הסורר מתעלמת כליל מקיומי.

מהדקת היא את ידה על אשכיי,

ולא מתעניינת בכלל בהתפתלותי ובכאביי.

לבסוף מצליחה היא לסגור את הרוכסן הסורר זה מכבר,

לא לפני שפוגעת תוך כדי גם בראשו של האיבר.

אני מתקפל מכאב וזועק,

אך מבטה הקפוא והנוקב בי את הצעקה חונק.

היא מחייכת בזווית הפה ונגשת לערוך את החשבון,

בעוד אני נאנק מכאב במלוא גרון.

עזבתי את המקום כאוב ומותש,

ושבתי לאסוף את המכנסיים לאחר זמן במעט חשש.

מאז לא זכיתי לראותה שם עוד,

למרות שרכשתי 2 זוגות נוספים ללא כל ייעוד.

אז מעת לעת שב אני לאותו חניון ומביט במתפרה,

שמא כדאי שאעלה לקניון ואחפש איזה מכנס נוסף במבצע!!!