...הוצא מהקשרו...

כשאני רוצה להרגע,

ולא חשוב מה לי בדיוק ארע,

מחפש תמיד את אותה פינה חמה,

זו הזכורה לטוב לרובנו - בעיקר ...למי שזכה.

אותו המקום שיודע לתת,

חום, הגנה וחיבוק בכל עת.

ומעבר לכך גם מזון מלכות,

מחסן, מחשל ומזין תינוקות.

ואין זה חשוב עם גדולים הם או קטנים,

אם זקורים או נפולים.

בין אם הם שופעים וכבדים או שדופים,

וצבעם לא משנה - כהים או בהירים.

את הפיטמה נחפש בפינו גם מבלי לראות,

נגשש ונמשש את המרקם ללא לאות.

נינוק ונמצוץ ברעבתנות כל זמן שאפשר,

ולא נחשוש לאבד לשם כך זמן מיותר.

נמצוץ בעדינות שד אחר שד,

כשבנתיים את השד הנותר נלטף ונאחוז ביד.

נביט על הפיטמות המזדקרות,

הרוצות להיניק כל פה ועל כן בולטות.

וגם אם השדיים כבר יבשו מחלב מתוק,

או לא התמלאו מעולם כי לא הביאו תינוקות.

עדיין מהוות הן מקום מרבץ נעים נטול דאגות,

מרגיע, מהנה ומזכיר נשכחות.

וכך בכל פעם שרוצה אני לברוח מהמצב או סתם נתון במצוקה,

כשמאוכזב... קצת קשה ואני זקוק לנחמה.

מחפש את הפינה הזו - השקטה.

את שתערסלי אותי בשתי ידייך בחוזקה.

אשען אל ירכייך ואביט בשדייך בהערצה,

ואינק מהם - כל עוד תסכימי לספק לי הגנה.

וכשאני שם תוכלי לעשות בי מה שחפץ ליבך,

לא ממש יהיה אכפת לי מי...כמה... ואיך.

איך אתה אוהב להתפנק? שאלת אותי אתמול,

אין ספק כי זו דרך טובה מבחינתי, בין בשבת ובן בימי החול!