התכתבנו לאחרונה בצ'אטים ובמייל,
שפה משותפת מצאנו ביננו בנקל.
למרות נסיוניונותי לחשוף עליה פרטי מידע,
שמרה היא בקנאות על הכול מונעת ממני את האפשרות "לקלפה".
ולא שלא ניסיתי בתחבולות שונות,
היא נותרה בינות לצלליות שעליה מגוננות.
עם הזמן כנראה הבשילו התנאים,
והיא החליטה לשנות לעצמה מעט את הכללים.
ביקשה שהות לחשוב מעט על העניין,
ולבסוף הסכימה לנסות ולבצע סוג של קניין.
כך מצאתי את עצמי בדרך לכתובת שלי נתנה,
בלי לדעת מה לי בכלל תכננה.
היא הבטיחה קפה ושיחה,
אך זרקה גם משהו מעורפל בעניין סוג של חקירה?!
כבר מקבלת הסכמתה העקרונית,
הפך עורי חידודין חידודין בהתרגשות מיידית.
נשימתי נעתקה כלא מאמין לתשובתה במייל,
שאכן אזכה להכירה תוך ימים - בעזרת האל.
ההתרגשות מתחלפת במחשבות שונות,
פחדים, לבטים פנטזיות דמיונות ו...חששות.
ממהר כל העת לחפש את תגובותיה בדוא"ל,
שותה בצמא כל שתכתוב לי בפועל.
אך לא רק מוחי פועל כעת שעות נוספות,
גם איברי לא שוקט על השמרים ומשתולל לו ללא לאות.
מזדקר לו במכנס ואינו מתחשב בזולת מסביבי,
גורם לי להסמיק אפילו יותר מהרגיל גם ביום סגרירי.
חטטנים למינהם מנסים לתת עיניהם במסך הקטן,
ואני משתדל להסתירו ממבטם החשדן.
מצניע באמצעים שונים את לוגו האתר,
חש כי לא תמיד מצליח וחש בגין כך מעט מנוכר.
רטיבות בתחתון ורתיעות האיבר,
גורמות לי מבוכה זה מכבר.
החיוך מפניי מאז הסכמתה לא מש לרגע,
ושמחת החיים שבה ואותי הציפה לפתע.
כל עובר אורח משתומם לראות את מצב רוחי המרומם,
אך כמובן שלא יכול להסביר לו את פשרו של החיוך המוקסם.
וכך מנווט לי בדרכי אליה טרוד מחשבות,
כשה-"וויז" מחשב מסלול מחדש בממוצע כל שתי פניות.
לא מצליח להתרכז כמעט בדבר,
מת לחוות כבר את מה שבמוחי נרקם כבר בעבר.
סופסוף אל היעד הגעתי לאחר התברברות,
יוצא ברגליים כושלות וברעד מפני הצינה וההתרגשות.
משחזר את מתאר פניה מהתמונה שנשלחה ונמחקה,
ואל קימורי גופה כלל לא נחשפתי ואף לא שמעתי את קולה.
על דלת ביתה הוצמדה מעטפה ועליה שמי מתנוסס,
"היא הבריזה" - בליבי הרהרתי ובזיעה קרה כבר מתבוסס.
ביד רועדת פתחתי את המעטפה שבתוכו המתין לי פתק בכתב ידה,
"שינוי בתכנית" כך נכתב - בכתב עגול ומסודר,
"...נא לנהוג עפ"י ההוראות - כמבואר!"
ניסיתי להרטיב את גרוני היבש,
וקראתי שוב את שכתבה לי וליבי גועש ורועש.
אין קפה...אין שיחה מקדימה,
מעניין מה הכינה לי הגבירה.
נכנס בצעד כושל מבעד לדלת הפתוחה,
החדר חם, מדיף ריח נעים ושרוי בעלטה.
עוד אני עומד וליבי הולם בפראות,
אני שומע את קולה קורא לי ברכות.
מנסה לאמץ את עיניי בחשיכה,
אך לא מצליח לזהות כלל את דמותה.
אור נדלק באלומה מדוייקת ומאיר שרפרף נמוך,
הממוקם במרכז החדר שלבואי היה ערוך.
הבנתי את הרמז וניגשתי עליו לשבת,
אך צחוקה המתגלגל גרם לי מהרעיון לסגת.
תתפשט טיפש סיננה מבעד צחוקה,
ולמרות החום בחדר אחזה בגופי צינה.
פשטתי מעלי את הבגדים והנחתי אותם בערימה על הריצפה,
ונותרתי עירום תחת האלומה.
"שב!" הורתה לי בסוג של פקודה,
ואני ממהר לעשות כמצוותה.
האני חש בזוג עיניה המביטות מבעד הצללים,
כצייד האורב לטרף רך שעוד לא מכיר את עובדות החיים.
כלביאה הממתינה בסמוך למקור מיים חיים,
ומחפשת לנעוץ את שיניה בבשר הטעים.
לא מבחין כלל בסכנה הניבטת אלי,
וכפי שהורגלתי מפקיר בשאננות את נפשי כפי שחוויתי בחיי.
שערותיי סומרות ונשימתי מהירה,
ליבי הולם בפראות ואני חש את עיניה המביטות בטרפה.
עוד רגע תזנק מהסבך,
ותכניע את הזכר שאת כללי הזהירות שכח.
היא תנעץ את שיניה בגרונו,
ולא תניח עד שתיפח נשמתו.
כבר לאחר שיכנע ויפול למרגלותיה,
תזכה באיברו ובגופו להשתעשע.
והוא כרגיל כבר לא יוכל להתנגד,
ציד הוא בפיה כמי שקפאה שד.
כך מביטה היא בגופו העירום דקות ארוכות,
והוא בעלטה בוהה בחדר, בריהוט ובתמונות.
כל פעם שמתעייף מהישיבה על השרפרף נטול המשענת,
ומתכופף קמעה לחלץ כתף כואבת,
תורה לו בתקיפות להזדקף מייד בישיבה,
ושגבו ייתישר ויעמוד כמו האיבר הקופץ מהתרגשות מהנעשה.
היא מורה לו לכתוב לה עוד פרטים אישיים,
והיא בנתיים בוחנת בו כל פיסת עור ובייחוד את האיברים המוצנעים.
והוא מתעסק מרוכז כולו בכתיבה,
ולא משים ליבו לנעשה.
אט אט שוב ישיבתו לא זקופה,
אך מייד מתיישר לאחר שקיבל ממנה צביטה בפיטמה.
הוא זועק ומנסה להביט אל עבר היד,
שממהרת לתפוש מחסה בזמן שמתייסר מכאב בדד.
הוא מגיש לה סוד נוסף מחייו,
עליו לא סיפר גם לא להוריו.
היא מכירה אותו כ"כ ממה שלה סיפר,
אפילו את סודותיו שאותם עד היום דאג לצנזר.
עתה נהנית היא לחטט בפצעים הפתוחים,
וכששואלת מביטה באיבריו המוצנעים.
היא הופכת כל אבן בתחקור סודותיו,
בשב"כ יכולים בשקט להשתלם אצלה וללמוד את רזיו.
היא לא מרפה עד שמקבלת תשובה לכל שאלה,
וגם דמעותיו לא גורמות לה להניח לטרפה.
היא פולשת וחוקרת כל פרט עלום בסיפוריו,
נהנית היא לראותו מתפתל בייסוריו.
מודדת בעיניה את גופו,
ובלי רשות ו/או בושה נוגעת ובודקת את איברו.
לבסוף מתיישבת למולו,
אך עדיין לא יכול להבחין בגבירתו.
היא מורה לו לאונן וללטף את סמל גבריותו,
מביטה במעשיו בעיניים בוחנות את אופן פעולתו.
הוא מלטף את איברו בעדינות,
והיא נהנית לראות את פתח השופעה נפערת ברעבתנות.
מטח של זרע ניתך בהפתעה,
מלכלך את הריצפה והוא נבוך מגמגם סליחה.
היא מורה לו ללקק את שליכלך,
והוא עושה כל שתורה לו שמא תוותר על שרותיו ויאלץ ממנה ליילך.
אך תם ולא נשלם פרק זה,
הן צפון עוד המשך כפי שייתכן שיקרה.
בחדר הבא אליו הזמינה אותו כעת,
לא יודע הוא מה מצפה לו כשהוא לשם צועד ואת איברו לופת.
אך סודות מזה החדר אסור לי להוציא ולספר לכם חברים וחברות,
הן כלל ברור הוא שלה - בתקווה שלא תנטרו לי על אלו האכזבות.
