"אני בדרך" הודעתי לה במסרון,
והיא מופתעת לאחר שהתבוננה בשעון.
"מוקדם מאוד ואיני יכולה להתפנות מהעבודה",
"אמתין!" עניתי, מוטב להקדים מאשר לאחר בחוצפה.
הגעתי כשעה לפני מועד ההזמנה,
ממתין בשמש הקופחת בחום וביזע של העיר הגדולה.
"היכן אתה?" שאלה כשיצאה מהעבודה,
"כאן מולך!" - מגיח אליה ברכבי בחופזה.
היא מסיימת לעשן ומורה לי לנוע ליעד מסויים אותו קבעה,
"איני מכיר את האזור" מתנצל ונוסע עפ"י הכוונתה.
היא מביטה עלי בעת שאני מרוכז בנהיגה,
מפחד כל העת לפספס את הפניה הנכונה.
היא שואלת אותי שאלות ללא כל בושה,
כאלו שגרמו לי להסמיק ולהחסיר אף יותר מפעימה.
מתעניינת בחיי, בעברי ואף בהרגלי הצפיה,
ואל תשכחו שאני עוד אמור להתרכז באותו שלב גם בנהיגה.
היא חוקרת אותי בצורה צולבת,
ומדי פעם למשמע תשובותיי אף מחייכת.
הגענו ליעד אותו בחרה,
ואנו נכנסים אל המקום והדלת ננעלת בטריקה.
היא מתיישבת על כורסה וסיגריה מציתה,
ואני שרוצה להתפנות - בנימוס מבקש את סליחתה.
"לא מאשרת!" עונה לי כשאני כבר בדרך לשם,
מופתע לחלוטין קופא מייד ומתגובתה נדהם.
"מה ז"א?!" שואל בקול רועד כשאליה את מבטי מפנה,
"הן להטיל את מימיי זקוק אתי בדחיפות כעת" - לה עונה.
"שמעתי מה אמרתי?!" סיננה לעברי,
"כן!" -משיב לה, תוך שנעמד במקום ומשפיל מבטי.
"הסר את המכנס!" עלי פקדה,
"ע...ע...ע...עכשיו?!" שואל בקול מגמגם ומופתע.
מסיר את המכנס ומשליך למרגלותיי,
"עתה את החולצה" מורה היא לי בוחנת את הבעות פניי.
מסיר גם את החולצה ונותר בתחתון בלבד,
והיא דורשת שאכין לה קפה כך נבוך לעברה קד.
"אתה רשאי להכין גם לך" אומרת וממשיכה לעשן,
"עם הפיפי שיש לי רק עוד לשתות קפה חסר לי" לעברה מסנן.
היא מחייכת חיוך רחב,
כשאת הכוס מניח ולמקומי מולה שב.
היא מכבה את הסיגריה בקפה שהכנתי,
"אתה תשתין רק כשאומר לך" ואני זאת כבר הבנתי.
"אני אלך אתך להשתין" לי כך הוסיפה ואמרה,
ואני מתבייש להחשף ולהטיל את מיימיי מול מבטה של אישה.
היא מצמידה אותי לקיר ומבטה סורק את כולי,
כמו סחורה עוברת לסוחר מביטה וממששת את כל גופי.
מורה לי להסתובב ומכה על ישבני,
מעבירה את ידה על טרפה בודקת עד כמה (אם בכלל) שווה אני.
מריחה וטועמת את שפתיי וצווארי,
בעוד נשמתי כמעט ונעתקת מאפי.
אוחזת בתחתון ותולשת אותו ממני בחיוך רחב בהפתעה,
והאיבר מתנדנד לו ואני קפוא במקום לא מוציא מילה.
מנסה לכסותו בשתי ידיי,
אך היא מסיתה אותם לצדדים ומביטה בהתנשאות בעיניי,
עתה בוחנת גם את האיבר החשוף,
נוגעת וממששת בו ובשאר כל הגוף.
לאחר שמשחקת בי דקות ארוכות,
מכה וסוטרת לאיברי הנוטף והזקור ממושכות.
היא שולחת אותי כעת סוף סוף להתפנות,
יודעת שכשהוא "עומד" המטלות היומיומיות הללו כבר לא ממש פשוטות.
אני מודה לה ופונה לשירותים,
אך מלחץ לא מצליח להוציא מגופי נוזלים מיותרים.
חוזר אליה מתנצל ונבוך מהרהר בבאות,
והיא ממשיכה לאיברי עוד לסטור ולצבוט.
לוחצת על העטרה ופוערת את הנקב לרווחה,
מביטה בעיניה היפות במראה שאליה נגלה.
מאמתת אותי עם סיפורי שחלקו אף חשפתי כאן,
ממשיכה להכאיב לאיברי הרטוב,
ומבין כי לה הדבר עושה טוב.
היא שואלת אותי תוך כדי עיסוקה באיברי,
כשעתה מכה אותו עם סרגל ועיניה נתונות במפשעתי.
"כיצד מתנחם עולל בוכה וכאוב?"
שואלת אותי ומבטי הפך נבוב.
"יונק משדי אמו" משיב אני בקולי המבוייש,
בעוד היא חופנת את איברי בידיה ואת חוזק ידיה היטב חש.
"נכון מאוד" אומרת לי בעוד עומלת את האיבר במטפחת הדוקה לקשור,
שאת קצבותיה מורה לי למתוח ולהחזיק כך שאקבע למולה ממש את החור.
ממשיכה להכות אותו בעוד אני מנסה למנוע ממנו את תנודותיו,
אך למרות הקיבוע ממשיך הוא להתנדנד לכל צדדיו.
"בכל פעם שלך יכאב תוכל להתנחם בשדיי",
כך אמרה כשבידה חשפה למולי את חזה לנגד עיניי.
נפעם למראה שד אמהי ומפתה,
פיטמה ענקית שמזמינה לינוק בתאווה מלא הפה.
ו...כך שבכל פעם מכאיבה לי באיברי,
מליט את ראשי בין עופריה הדשנים ומדחיק את מכאובי.
נשיותה כה מופגנת כך למולי,
בעת שמתעללת באיבר הזיכרי.
מלטפת ומושכת,
צובטת ומוצצת.
והוא ממשיך לנטוף לו למרות הכאב שלו גורמת,
זקור ולמרות השפלתו ניצב מולה בהתרסה לתפארת.
יורקת עליו ואותו מבלבלת,
נהנית לבחון ובו כל העת מתבוננת.
מוציאה היא קרם ולי מאוננת,
רוצה להביט בפורקן ובנשיותה למולי בהפגנתיות ניצבת.
מודיע לה כי הסוף קרב ובא,
והיא מקרבת אליו את פניה וממקדת בעטרה את מבטה.
לפתע פורץ הוא כהר געש ויורה מטח כבוד,
והיא מרוצה מהמראות ורוצה... עוד.
סוחטת את האיבר שממשיך את נוזליו להחצין,
מחמאות מרעיפה עליו ואני מסרב לקבל ולהאמין.
אז נכון שפרטים רבים יישארו חסויים,
רציתי רק לומר לך כי היה פשוט מדהים!
נהנתי מכל רגע, מהשיחה והאמפטיה שהפגנת,
שלא לדבר על השאר ועל דברי העידוד שלי אמרת.
ממשיך לחשוב ושוב את המפגש לשחזר,
לו היה רק הדבר אפשרי ממך כלל לא הייתי לעולם מתנזר!
