נזכר בעצמי מוטל סתם כך על המיטה,
איני מסוגל לזוז או לנוע - אף לא לרגע קל.
נשימותיי כבר לא מהירות וליבי כבר לא נרגש,
הכאב מפלח - אך כבר ממנו אני לא ממש נרעש.
שום חפץ לא מרתק אותי למקום,
רק רגלי הכושלות הביאוני עד הלום.
ממלא כל הנחיה שלי נאמרת,
עייף מבכי ומהכאב שנגרם לאחר שבפראות לי אף סוטרת.
כנוע לחלוטין ואיני מנסה עוד להתנגד לצוות,
לא לשמור על כסותי בסדין או מגבת,
ידיים נשיות עטויות כפפות מבצעות פרוצדורות באיברי,
מבטים חודרים, ריכולים וצחקוקים מופנים לעברי.
פני חלק מהצוות עטוי מסכות "אף ופה",
אך עיניהן פעורות לעברי במבט נוגה.
יש מבינהן שמבטן מרחם וטוב,
ידיהן עדינות ומשתדלות להקל על המכאוב.
ויש בעלות עיניים כעוסות ורעות,
חש כאילו אלי ובי כל העת מתאכזרות.
החלוקים אותם עוטות לא מצליחים לטשטש,
את זהות נשיותם - פשוט לנחש.
מחשופן בולט בעת שמתכופפות לעברי,
בינהן שופעות ושדופות חזה סובבות מסביבי.
מה הפליא אותי שדווקא אלו השופעות,
היו כלפיי מאוד אימהיות.
בעוד השדופות והרעות,
החמיצו פניהן כלפי ודווקא הן - הכאיבו לי רבות.
ואני מוטל כך על שולחן הטיפולים,
גופי כאן ומחשבותיי הרחק בהרהורים.
מבצע כל הוראה שמקבל,
דומע ובוכה בייחוד כשאת הכאב כבר לא סובל.
צמידי ידיהן והשרשראות,
בכל תנודה ומעשה - מקרקשות.
כאילו להכעיס ולהפגין את נשיותן מולי,
דווקא כשמטפלות ומכאיבות ב/ל- איבר זיכרי.
אמהות נכנסות ויוצאות אל/מ- חדר הטיפולים,
לא מתרגשות להביט בי מוטל חשוף איברים.
חלקן אף משתהה להביט במכשירים,
אלו שעלי ואלו שמונחים על מגשים.
המבטים חודרים ואני כ"כ מתבייש,
וחיוכם כלפיי את פי מרוק מייבש.
כן... הכאב הוא עצום ומתמשך,
אך דעו לכם כי ההשפלה גרועה ממנו - ...ועוד איך!