מנסה להתחמק ממנה תקופה ארוכה,
אך היא יודעת תמיד היכן לארוב לי ב"פינה".
מכירה היטב את תסביכיי האישיים,
יודעת "לקרוא" אותי לפני ולפנים.
היא הבטיחה לי ש..."היא רק רוצה לדבר",
אך ב"סרט" הזה הייתי - די והותר.
עד שיום בהיר אחד התייצבה במשרדי,
גרמה לי להחוויר מול מזכירתי.
ניסיתי לדחות אותה בתואנות שונות,
אך היא לא הרפתה ודרשה כי אקדיש לה מס' דקות.
מתחנן בפניה כי אנשים בחוץ עלולים את שחתינו לשמוע,
אך אותה הדבר כלל לא עניין וליבה כך נראה - מלא רוע.
בלית ברירה הסכמתי להיפגש לשיחה קלה,
מייד כשאסיים את העבודה.
היא הזהירה אותי לבל אתחמק שוב ממנה,
כי אחרת תתנקם בי - נשבעת בילדיה.
מודיע לאשתי כי נאלץ להתעכב בעבודה,
ויוצא מהמשרד מקווה לסיים הפעם אחת ולתמיד את הפרשיה.
היא ממתינה לי בחניון התת-קרקעי,
חוסמת במכוניתה - את מכוניתי.
"כנס!" - היא זורקת לעברי,
ואני נכנס - חש רעד בגופי.
מבלי אומר היא מניעה את הרכב ופותחת בנסיעה מהירה,
"...אמרת שנדבר..." מגיב למעשיה בתדהמה.
"כן...נדבר... - אך לא כאן!" - משיבה לשאלתי,
וכבר מאוחר מדי לסגת חושב לעצמי.
הנסיעה נמשכת וברכב דממה,
הנופים מתחלפים ומנסה לנחש את יעדה.
אט אט מבין את כיוון הנסיעה,
אל עבר מלונית זולה - שם בילינו בהתחלה.
אני מנסה לשכנע אותה כי נוכל לשוחח בפינה מבודדת,
אך היא מתעלמת ממני ולאמירתי כלל לא מתייחסת.
עם הגיענו היא מורה לי להמתין בחניה,
בעוד היא פונה אל עבר ה"קבלה",
לאחר דקות מס' יוצאת היא חזרה,
מפתח לחדר בידה.
היא פותחת את דלת המכונית ומורה לי לצאת,
נוטלת את תיקה מתא המטען שלא הבחנתי בו עד לאותה העת.
צועד בעקבותיה אל עבר החדר,
היא פותחת אותו וסוקרת אותו לראות שהכל בסדר.
"שב!" מצביעה היא על המיטה,
ומתיישבת מולי על הכורסה,
אני מתחיל לגמגם דבר-מה ...לנסות לשבור את המתח,
אך היא מהסה אותי ואני כבר למוד לקח.
היא פוצחת בנאום שהכינה מראש,
ומהמונולוג שלה אני כבר מתחיל לחשוש.
שוב חוזרת על כל מה שאמרה לי בשיחות הטלפון האינסופיות,
בכל שעה ביממה הייתה מתקשרת - מה שגבל כבר בהטרדות.
בכל פעם שהתפרצתי לדבריה הייתה מביטה בי במבט חודר,
לעיתים אף נזפה בי שאסתום - בטון גוער.
היא לא מעוניינת לאבד את הקשר הרומנטי שביננו נרקם,
אם כי מבינה כי עיקש אני למרות התנהגותי כ-תם.
בסיום דבריה שעם הזמן הפכו לוויכוח מתיש,
הבינה כי נקלעה למבוי סתום - ממש עסק-ביש.
מצד אחד עלי לא רצתה לוותר,
ומאידך גיסא - אינני רוצה איתה להישאר.
עתה משהדבר לה סופית התבהר,
ביקשה היא "בקשה אחרונה" - רק אחת לא יותר.
היא ביקשה אותי שוב מעט להרגיש ולחוש,
חיבוק, נשיקה, סקס ואמבטיה משותפת או דוש.
סרבתי בנחרצות והבהרתי לה כי העניין נגמר,
אך היא לא התייחסה כלל לנאמר.
היא התיישבה על המיטה לידי,
וכבר החלה לחבק ולנשק אותי.
מנסה להמלט מידיה אך אין בכוחי לעשות כן,
היא אוחזת בי בחוזקה בגסות ללא חן.
תמיד ידעתי כי חזקה היא ממני עשרת מונים,
מנטאלית ופיזית - ובכלל בהרבה מובנים.
היא אוחזת ביד אחת את שתי מפרקי ידיי מעל לראשי,
וידה השניה ניגשת למשש את מבושי.
אני מילל-מתחנן ונאבק מציפורניה להינצל,
אך היא מכניעה אותי בכוחה ומונעת ממני להתפתל.
היא שולפת מכיסה אזיקון ואוזקת את זרועותיי,
לראש המיטה הכבדה - למרות בקשותיי.
עתה חסמה את פי בצעיף שהסירה מצווארה,
להחניק את זעקותיי משאר האורחים - שלא יזעיקו משטרה.
כשסיימה כל זאת פשטה ממני את מכנסיי וכל שאר פרטי הלבוש "המיותרים",
חשפה את גופה למולי וניצבה מולי בפישוק קל חושפת את קימוריה החטובים.
שפתי הפות שלה נראו כעת מורעבים,
עת שהתחכחה באיברי וסטרה עם שדיה לי על הפנים.
כבר לא יכול להתנגד כשמתיישבת עלי מרוצה מעצמה,
ואיברי מחליק בין שפתי ערוותה עמוק בתוך נרתיקה.
היא מתנועעת עלי למלא את דרישות ייצרה,
שורטת את חזי בציפורניה כחיה המשחקת עם טרפה.
אני גומר בתוכה והיא ממשיכה בי להתחכך,
וכעת איברי כבר החל להתרכך.
מאוננת בעזרתי ועלי מורחת את מיציה,
ודמעות זולגות מעיניי והיא ממשיכה באין מפרע.
לאחר שהגיעה לשובע כלשהו או סתם שעמום,
קמה להתקלח והותירה אותי אזוק והמום.
היא התלבשה אספה את חפציה,
והזהירה אותי לבל אתלונן על מעשיה.
היא הזכירה לי כי עקב אופי עבודתנו,
"יחסי מרות" בעבודה - שוררים ביננו.
מה גם שאשתי וודאי "תשמח" לשמוע כמה סיפורים,
ועל-כן עדיף כי יישארו לעד ביננו נצורים.
היא שחררה את ידיי הסתובבה ויצאה,
והותירה אותי כך בוכה ומושפל ממה שקרה.
נכנסתי למקלחת לשטוף מעצמי את הכל,
והדמעת על לחיי לא מפסיקות לנזול.
התלבשתי ותפשתי מונית אל עבר מכוניתי,
לא מפוקס טרוד במחשבתי.
עוד חלק שמרכיב את הפאזל שלי - ועתה עליו כעת גם אתם יודעים,
הלוואי ואירועים שכאלו לא היו חלק מחיי המורכבים.
