אחרי מסכת התעללות קשה,
במהלכה הכאיבה לי רבות, השפילה וביישה.
מבין כי הסוף כבר קרב בצעדי ענק,
והדמעות בגרון עומדות ויוצרות מחנק.
עתה מחייכת פתאום לעברי חיוך חם,
כזה ששובה אותי כ-פתי תם.
משחררת אותי מכל האביזרים המכאיבים,
ומלטפת את גופי הדואב ולוחשת לאוזני דברים מרגיעים.
עתה מלטפת היא את איברי,
מביטה ובוחנת היטב בעיניה את התנהגותי.
משפשפת ומאוננת בחוזקה,
ואני נתון לה לעשות בי כרצונה.
הוא משנה את צבעו - והיא ממשיכה,
חולבת אותו כ-עטין פרה במחלבה.
וכשמגיע לפורקן על המשטח שלפני,
עוצם עיניים ומנסה להירגע מכל העובר עלי.
אך בטרם מספיק לקחת נשימה,
שוב משנה היא את קולה ומבטה.
מורה לי לנקות מייד את כל הזוהמה,
זו שלדבריה מאיברי כעת הותזה.
מתכוון לקחת מגבון נייר מהשירותים,
אך היא מניעה את ראשה לשלילה מלאת חיוכים.
"לקק הכל" מורה לי באצבעה,
ואני נאלץ להתחיל במלאכה.
כ"כ מצטער שיצאה לי הפעם כמות כה גדולה,
והיא בודקת כי בולע אני הכל ולא מנגב/יורק בהסתרה.
מסתכלת על פי המלא בלובן,
וללא ספק כעת היא מרוצה כהוגן.
רק אחרי שכל השולחן מורק בלשוני.
מורה לי להתלבש ולצאת לדרכי.
הולך מהורהר וחושב על מה שקרה,
תוך שאת דרכי מלווה הדהוד קולה.
"את זונה וזו שכרה",
וצחוקה הרועם באוזניי היטב נשמע.
