השקט והעלטה שוב סובבים,
איש-איש לביתם וחדרם פונים.
מתהפך על יצועי,
מאזין לקולות הלילה בבכי חרישי.
יבבות התנים המתקרבות,
ולעומתם כלבים עונים להם בנביחות.
צלליות מרצדות על הקירות,
יוצרות צורות מפחידות.
המחשבות לא נותנות מרגוע,
את הקולות ממשיך לשמוע.
אט אט שוקע לי שוב בזכרונות לא נעימים,
שוב אותם פרצופים ו...מעשיהם הרעים.
באופן לא מודע אוחז את האיבר,
כאילו מנסה לגונן את שעליו נגזר.
יודע כי כוחי לא יעמוד לי מולם,
ושוב יעשו בי כפי העולה על רוחם.
חש בדמיון את הכאב המפלח,
רואה את הדמויות ומירח את אותו הריח.
הדמעות זולגות על הלחיים,
צחוקן מתגבר - והן שותות "לחיים".
שומע היטב את כלי המתכת,
בקבוקי תמיסה ומשחה שורפת.
מבחין בה חותכת פדים למולי,
מכינה את הנדרש בגלוי ובפומבי.
על המגש פלסתרים מודבקים,
בוהקים בלובנם באורכים שונים.
המספריים מסודרות בשורה ארוכה,
כל זוג ממתין לתורו במערכה הקרובה.
ה"מגן" כבר תופש את מקומו במרכז,
צורתו גורמת לי רק בו להיות מרוכז.
טיפוף העקבים והמחשוף הנדיב,
מבין כי קרב אותו הרגע בו תתחיל לי להכאיב.
מביט סביבי ורואה את מבטיהן הבוחן,
יש מהן שמשתתפות בצערו של הבן.
אחרות לעומתן קורנות משמחה,
ליבן קשה ואכזר, מביטות ומצפות לנעשה.
גם ילדות קטנות סובבות בסך משתוללות,
מביטות בתדהמה ובלי היסוס מצביעות עלי ושואלות.
מטח הגשם הניתך לפתע אל החלון,
הסיט את מחשבותיי כאילו בבת אחת פיצץ בלון.
הופך את הכרית הרטובה לצידה השני,
מתפלל בליבי "מאין יבוא עזרי".