כל הדרך תוהה ומהרהר בפגישה,
מניח כי גם מחשבתה הייתה טרודה.
היא כבר המתינה לי בבית קפה צדדי,
מביטה בנייד שלה, לוגמת מים וכלל לא מבחינה בי.
קול גרירת הכיסא הקפיץ אותה בבהלה,
מסתירה את המסך פן אראה את האתר בו גלשה.
אני מתיישב מולה ועדיין סומק של מבוכה צובע את לחייה,
נותן מבט חד ובוחן אל תוך עיניה.
מתחילים לשוחח בנושאים כלליים,
ובין-רגע התחושה היא... כאילו מכירים אנו - שנים.
השיחה זורמת בחופשיות רבה,
ורק כשהמלצרית קרבה - מפסיקים עת השיחה.
הקפה מוגש לשולחן חם ובעל ארומה חזקה,
ריחה הנעים חזק אך אינו עולה יופיה.
חיוכה גורם לליבי לרטוט,
מזל שהיא לא יכולה זאת לראות.
היא רומזת לי כי למרות הסיכומים המוקדמים,
תשמח לשתות עמי קפה נוסף לבד ללא נוכחים.
תהיתי לאן היא מובילה,
והיא גילתה לי שבסשן קצר חפצה.
בכדי לבדוק את רצינותה,
הוריתי לה לסור לשירותיי המסעדה.
שם להסיר את חזייתה,
ולהגיש לי אותה בעוד אני ממתין ומכרסם עוגיה.
"כן אדוני!" - הפתיעה אותי בתשובתה,
וקמה לבצע את המשימה הראשונה.
לאחר דקות מס' חוזרת היא ומגישה לי "תשורה",
חזייה בהירה מבושמת בריחה.
"חן-חן" אמרתי כשמביט בה ניצבת למולי בחולצתה הלבנה,
ושאר יושבי המקום מביטים בה ומתבייתים על חזה,
שדיה קיפצו להם בחולצה הדקה,
ובכלל לא שמה לב לפטמותיה הכהות הבולטות וממש מוכנות להנקה.
מורה לה להביא את מכוניתה,
ומצטרף אליה לנסיעה קצרה.
תוך כדי מדמיין לי את מה לה מייד אעשה,
והחיוך מתרחב על שפתיי וגם על שפתייה למעשה.
האמת כי משוכנע אני כי גם שפתיי ערוותה,
חייכו כעת והרטיבו את חצאיתה.
משתוקק לחוות את הנרקם לו במוחי,
רק חבל שהכל נותר הוא - ...רק בדמיוני!!!