...הוצא מהקשרו...

מאמש נחה עלי תחושת דיכדוך מציקה,

הרגשה כבדה שאת מצב רוחי מעכירה.

לא יודע מה היה בדיוק הטריגר שהדליק את הדיכדוך החבוי,

זה שביום יום דואג שיהיה לרוב כבוי.

אולי זה מזג האוויר האפרורי,

אולי שיחה או משהו ששמעתי או צפיתי בו לתומי.

המחשבות הללו שוב עולות להן למוחי,

ומוחקות כל חיוך מפרצופי.

לא מצליח כעת שוב להסתיר,

מה שלאחרונה מצטיין בו למכביר.

את דמותי העגמומית,

שכלפי חוץ תמיד חייכנית.

גם כשהכי כואב לי בפנים,

והדמעות עומדות לזלוג מבין הריסים.

מעטה המסכה בה מתעטף ומתחבא,

משמשת לרגשותיי מחסה עבה.

אבל כעת נסדקה היא ושוב חושפת,

את כאבי המר, הצער והאכזבה שאת ליבי צורבת.

שערי האפיר לו בקצב מסחרר,

למרות שכלפי חוץ "שיגרה" - מנסה להמשיך ולשדר.

מיום ראשון אשוב ל"מתח" ועומס בעבודה,

מה שלבטח ישכיח מעט מהדאגה.

אהיה חייב שוב לחייך לכולם,

כאשר פנימה שבור לרסיסים קטנים וליבי שותת דם.