...הוצא מהקשרו...

אינך ממתינה לצלצול בית הספר,

ולא לאזעקה על קו התפר.

גם לא לצלצול התנור במטבח,

שמזכיר איזה תבשיל שנשכח.

לא מבקשת לשמוע את צלצולו של השעון המעורר,

כי להרדם ולישון את חוששת כמו מה"בורר".

את דרוכה וממתינה לשמוע צלצול אחד ומיוחד,

כזה שבקלות רבה יכול להרטיט כל שד.

ההשפלה שבו עולה על הכאב שמתווסף עמו,

ובדרכייך ממני יודעת לסחוט אותו.

את תשמעי אותו כשלא תמתיני מוכנה כפי שתדרשי,

כשלא אמצא חן ממה שתעשי.

כשלא תפתחי את רגלייך מספיק מהר,

ואאלץ להמתין לזיין אותך כשאיברי זקור להתפאר.

כשתמהמהי לרדת למרגלותיי,

וכשתשכחי את מקומך בוודאי.

כשתגעי במקומות ובצורה לא נעימה,

כשתתעייפי מלמצוץ את איבר המלוכה.

אז תשמעי את אותו הצלצול המוכר והידוע,

שבסתר לבך מחכה לו בערגה וגעגוע.

אותה סטירה שמחזירה אותך לתלם,

שברגע הראשון אולי גורמת לך להלם.

אז...שוב גרמת לי להשמיע לך את ה"צלצול הגואל",

ובזמן שאת מעכלת את מעשייך אותך בנתיים בועל.