מציאות ודמיות מתערבלות,
פעם זו מובילה ובאחרת שתיהן משפיעות.
מציאות אכזרית שהופכת חלום,
ודמיון מטורף שלפתע הגיע ממש עד הלום.
זיכרונות וחוויות שונות ויש לומר משונות,
בחיי ההפכפכים מתישבות ומקוננות.
חרדות ופחדים זכרונות עלומים,
כאלה שרציתי לגנוז לעולמים.
יש ומספר מעט מסיפוריי,
חושף במקצת משהו ש"זכיתי" בו בעוונותי.
בוהה בחלל והמחשבות שוב מתרוצצות,
והנה הן כבר מתחברות לתמונות וקולות.
קונוטציות שונות מחזירות אותי לאותם אירועים,
וכולם במציאות מהווים שם שחקנים אמיתיים.
פוגעים ומעליבים נפש רכה,
במגע או מילה שאף יותר מכאיבה.
חיוך, לעג אף שנעשה ברמיזה,
שולח לי ד"ש מאותה ההשפלה.
הדמעות זולגות במסלולן הקבוע,
מתפתלות על לחי דרך קמט לא ידוע.
מרשה לעצמי להשבר ולפרוץ בבכי,
וכשמשהו קרב מוחה את הדמעות מהלחי.
איש לא מבין את שמתחולל בנפשי,
וכלפי חוץ לא מפגין שום רמז מסגיר באפן אישי.
מזל רק שהכרית לא יכולה לדבר,
ולא יערות הכרמל בהם לעיתים מתבודד ולעלטה מספר.
עת התנים בליל מיבבים וקוראים,
מצטרף וזועק מליבי השותת בבכי תמרורים.
את כל מה שמפנים בחיי ו"אוכל" אותי מבפנים,
משתדל שם ביער "להוציא" ולשחרר מעט מעצורים.
ורק ראשי העצים שחלקם עוד שרופים,
נעים עם הרוח ובצמרותיהם מהנהנים.
כאילו מבינים לליבי בדממה מקשיבים,
רוח חרישית נושבת ויללות התנים.
שועל תועה,
מתקרב ומביט בי משתאה.
שגם לו כנראה מוזר קצת המראה,
ועוזב לחשכת הליל ובצלליתו המתרחקת בוהה.
עייף וסחוט חוזר לרכב החונה בדממה,
שוטף פנים ועוטה כרגיל את המסיכה.
עושה את דרכי חזרה,
משיב לשיחות שלא נענו כאילו דבר לא אירע.
איש לא מכיר את הסערות המתחוללות,
ואני שוב אותו &*& חזרתי להיות.
עבודה...בית... כמו כולם גם אותי משעבדים,
אבל אין איש יודע כי הם לעומת כל שחוויתי מתגמדים.
משחק את המשחק ואין איש אשר יודע,
כי תחת המעטה המחוייך שלי - עד כמה הכאב את ליבי כל העת קורע!!!
