פניה ניבטו אלי מתמונתה,
גומת החן כיכבה שם במלוא הדרה.
חיוך שובה לב תמיד מתנוסס על פניה,
וליבי נמס כשמביט על עיניה.
נעימה לשיחה ומשרה ביטחון,
ורק מהמחשבה עליה כבר חש ב-און.
לאחרונה גרמתי לה בדבריי להזיל דימעה,
ולדבריה - מעולם לא אירע לה כדבר הזה - והיא הרי שולטת מנוסה.
נפגעה ממני כהוגן - ולכן קיבלה החלטה,
לזמן אותי מיידית לשיחת הבהרה בביתה.
כך, ביום חורף בהיר וללא גינוני כבוד מיותרים,
הורתה לי מתי ולהיכן להגיע בקולה השקט והנעים.
מקיש על הדלת נרגש ונפעם - בתרחיש מנסה להתנבא,
"יבוא!" היא אומרת ואני חוכך בליבי אם לברוח כעת ולהתחבא.
הדלת נפתחת וכולה חיוכים,
מורה לי לשבת ופניי במבוכה סמוקים.
היא חוזרת ומסבירה בפירוט כיצד ממני נפגעה,
וכיצד מתכוונת היא לתבוע עתה ממני את עלבונה.
היא מורה לי לקום ולעמוד זקוף,
ובעינה סוקרת ובוחנת את הגוף.
מורה לי באצבעה לפשוט בגדיי מעלי,
ולא מרפה עד שנפרד גם מתחתוניי.
ידיי מסתירות את מבושיי,
אך היא מתעקשת להביט באשכיי.
חובטת במקל על כפות ידיי,
ומורה לי להניחם על מותניי.
נוגעת בקצה מקלה באיברי שנחשף מולה,
ומנדנדת אותו להנאתה כשעל פניה החיוך ו...הגומה.
מורה לי להתקרב אליה ולהתייצב על ברכיי,
כשלהוראותיה מאחורי הגב משכל את ידיי.
בחיוכה פושטת מעליה את החלוק שלבשה,
ונותרה רק עם תחתון מתחרה שחורה.
מפשקת מולי את רגליה,
ורואה כי רק מחרוזת פנינים נמצאת בין שפתיה.
שדיה הקטנים רוטטים בעצבנות למולי,
ופטמותיה בולטות קוראות תיגר לעברי.
מביט אל ערוותה המגולחת למשעיי,
מרכין מטה בבישנות את ראשי ובקרקע כובש מבטי.
חש את האיבר זקור וקופץ בהתרגשות,
ונוזל נוטף כבר מראשו עוד טרם החלה כל התרחשות.
מכה היא את האיבר בראש המקל,
וכבר גורמת לי בכך לכאב עז בעטרה - בנקל.
רגליה פשוקות לרווחה למולי בהתרסה,
וצחוקה בחדר מתגלגל ונשמע.
ולקול צחוקה הרועם שדיה מקפצים,
ושפתיה התחתונות עוטפות וכמעט בולעות את הפנינים.
שפתיה החיצוניות עבות ומזמינות,
ואת השפתיים הפנימיות והדגדגן היטב מסתירות.
אני מתפתל על ברכיי לפניה,
וידה מלטפת את הנחבא בין רגליה.
תוך כדי לא חוסכת ממני את שבטה,
ומצליפה בי בחרצובות לשונה.
מפגינה על העת עלי את עליונותה,
משפילה אותי תוך שבמקלה אותי מלקה.
מבזה ולועגת לגופי,
ודמעות כבר זולגות על לחיי.
רק אז מחליטה היא לשקוט ולהחריש,
ואת מחרוזת הפנינים הסירה מעליה וזאת אף מבלי שארגיש.
אוחזת בחוזקה את שערות ראשי,
ומקרבת אל ערוותה את פרצופי.
מריח ומתענג מהצוף הניגר,
מלקק ומוצץ את הדגדגן היקר.
והיא מתענגת אוחזת ראשי בחוזקה,
לא מאפשרת לי אף לא הפסקה קצרה.
מתחנן לתת מרגוע ללשוני,
לשאוף מעט אוויר ולתת מרגוע לנפשי.
אך היא עלי זאת אוסרת,
ובעיטה באשכיי עלי בליבה כבר גוזרת.
כל פניי מרוחים בנוזליה,
והיא מביטה עלי בעיניה.
מניחה את ידיי על שדיה.
ואל הפות מצמידה אותי ברגליה.
משחקת ומכאיבה לאיברי בידיה,
מבקש את סליחתה ורחמיה.
עתה נזכרתי במימרא המפורסמת,
זו שבבי"ס היסודי עוד נלמדת.
"חכמים היזהרו בלשונכם - ,
והיו תמיד זהירים בדבריכם".
בעודי תוחב ראשי בין רגליה,
ולשוני יונקת את צוף שפתיה.
היטב הבנתי את הסיבה,
שאת הפתגם הזה המורה באוזנינו שוב ושוב שיננה.
כי אם לא תהיו זהירים מספיק בדבריכם,
פות תאלצו ללחך בלשונכם.
תוכלו גם לעשות זאת כל ימכם,
בייחוד אם חלילה תתפשו (כמוני), - בקללתכם!