מנווט ב"וויז" לכתובת שניתנה,
כל הדרך טרוד ותוהה על קנקנה.
מחנה את הרכב ופוסע במהרה,
אל עבר השולחן הצדדי שאליו מסבה.
נעמד לידה נבוך כהרגלי,
ואת ידה מנשק והיא מחייכת לעברי.
"שב!" פוקדת כשמצביעה על הכיסא שלמולה,
ואני מתיישב כמצוותה.
מלצרית אדמונית ניגשת לשולחננו,
ואנו מזמינים קפה ומאפה שנחלוק יחד שנינו.
השיחה אט-אט קולחת ביננו,
ואני חושש שלדברים הנאמרים יצוטטו שכנינו.
השיחה מופסקת כל עת שהאדמונית ניגשת אלינו מסיבה זו או אחרת,
עד שבאחת היא את שטף השיחה הקולחת עוצרת.
היא קמה מהכיסא ומסמנת לי לבוא אחריה,
ואני משתרך מיידית בעקבותיה.
היא מורה לאדמונית לא לפנות דבר מהשולחן,
ולא להגיש עדיין את הקפה שהוזמן.
בזווית העין רואה כיצד מבטה של האדמונית מלווה את צעדינו,
כשחיוכה הקטן מסגיר שמנחשת לבטח את מעשינו.
היא מובילה אותי לשירותי הנכים,
בהם התאים גדולים ומרווחים.
המקום נקי ומצוחצח להפתעתי,
היא מתיישבת על מכסה האסלה למולי.
מורה לי להפשיל מייד את מכנסיי,
ודורשת כי אעצום את עיניי.
כשמכנסיי מופשלות ואני נותר בתחתונים,
דורשת כי ארים מבטי כעת למרומים.
מורה לי להתקרב ולהביט כל העת מעלה לתיקרה,
וחלילה לא לראות מה לי היא עושה.
חש במשב רוח קרירה,
עת שאת התחתון ממני בתנועה חדה מסירה.
מסוגל לחוש במבטה החודר,
שאת האיבר כעת היטב חוקר.
אף שאיני רואה דבר,
שכן להרכין את ראשי עלי נאסר.
אני מרגיש את ידיה אוחזות וממששות,
מושכות, מותחות, לוחצות וצובטות.
בודקות היטב כל קפל עור מיותר,
חוזרת שוב ושוב גם כשחשבתי לתומי כי זה נגמר.
לעיתים זה כואב או לא נעים,
ואני מנסה להתייצב ומבטי מופנה לשחקים.
שומע את רוכסן התיק נפתח בזריזות,
וליבי הולם חושש שאת הדלת זר יפתח בטעות.
היא מושכת קפל עור תחת העטרה,
ובלי אומר מצמידה לשם חפץ קר בחוזקה.
אני משמיע אנחת כאב כשאת התחתון משיבה למקומו,
ואני מתפתל מכאבים חרד לשלומו.
היא מהסה אותי בתנועת יד,
"ששש!!!" לוחשת לי בחיוך והכאב שם חד.
"תלבש מייד מכנס" יורה לעברי,
ובעוד אני מנסה להרימם חולפת החוצה תוך שדוחפת מעט אותי.
דלת התא כבר פתוחה,
ואני מנסה להתלבש במהירות ולרכוס את החגורה.
מדדה אחריה כאוב לשולחן שלידו שוב התיישבה זה מכבר,
והיא רק מחייכת לעבר עווית פני המיוסר.
קוראת שוב לאדמונית שתגיע לשולחן,
ומבעד לחולצתה הלבנה מבחין בצללית פיטמתה.
האדמונית לא לובשת כלל חזיה,
והאיבר המזדקר בתחתון כואב בחוזקה.
אין לי מושג מה היא עליו שם הניחה,
אך הכאב כה חזק ואת הקפה שלה לסיים כבר הספיקה.
מאריכה בדיבור עם האדמונית,
ואני נבוך מהמבט שנותנת בי כל העת המלצרית.
חיוכה מסגיר כנראה דבר או שניים שיודעת,
והיא רוכנת מולי מודעת לעובדה שהיא שופעת.
הכאב חזק מאוד - חד ומתגבר,
והיא בניחותה לוגמת בחיוך קפה נוסף ומבקשת ממני עלי להמשיך ולספר.
אני מתאמץ להתרכז ולהמשיך על עברי באוזניה לפרט ולתאר,
ואת הכאב באיבר לא תוכלו באמת לשער.
לאחר כמחצית השעה כבר כמעט התרגלתי לכאב הלוחץ במכנסיי,
פורעים את החשבון והיא מורה לי לקום על רגליי.
מורה לי להכנס לריכבה,
ומסיעה אותי מרחק דקות ספורות לביתה.
כל העת צוחקת ומחוייכת ועיניה יפות,
ואני מתפתל מכאב שחוללו ידיה העדינות.
דוממה את המנוע נוטלת את תיקה,
מורה לי לבוא בעקבותיה - בחיוך וקריצה.
מה קרה שם בביתה לא אחשוף כעת ו...אני יודע שמצידי זה לא ממש יפה,
ו...רק המצלרית האדמונית נותרה תוהה - מדוע לא לגמתי כלל מהקפה כמו גם לא פגמתי בשלמותו של המאפה.