מתאמצת להותיר בקביעות את חיוכה,
תוך שרעד בלתי נשלט מרטיט את שפתה.
מבוכה ניבטת מלחייה,
עת שפושט מעליה את בגדיה.
המבט חודר ולעומק בוחן,
גם אם גופה בעינייה לא תמיד מוצא חן.
מסיר מגופה כל בגד ותכשיט,
והיא חשופה מולי - ...כ"כ נשית.
משחק בגופה כאוות נפשי,
נוגע ומחדיר - ככל שמשגת ידי.
חופר בנפשה במשקעי עברה,
והיא ניצבת דוממת רק עם הרטט שבחיוכה.
נשימותיה מהירות מטלטלות מעט את החזה,
ואני ממשיך בתנועותיי לחלל את גופה הניצב בתווך נוטה ורפה.
מפשפש ונוגע בכל נקב ומבטי מצטלב במבטה,
ובמקביל מילותיי חורכות כל העת את ליבה.
ולמרות ההשפלה שעוברת,
את החיוך על פניה כל הזמן שומרת.
גם כשמכאיב לנפשה המיוסרת,
ואת גופה מענה לתפארת.
נותרת עומדת כך סתם דוממת,
ורק הרעד הבלתי נשלט בחיוכה מרמז על שעוברת.
עיניה מתמלאות דמעות,
אך היא מתאפקת שיותירו את עיניה רק מזוגגות.
שחלילה לא תפרוץ מולי בבכי,
ורק החיוך הרוטט נותר לה כל העת על הלחי.
אין ספק שהיא כואבת מהמעשים ומהדברים הנאמרים.
אבל היא לא מוותרת - עיקשת כהרגלה עוד מימים אפלים.
ניצבת חזקה מול כל כאב,
ולא משפילה מבט גם כשליבה שותת וצורב.
בדמיונה מפליגה אל מחוזות אחרים,
בזמן שמענה את גופה בשלל אביזרים.
יכולה היא בנקל לאסוף את עצמה ולעזוב,
אך בוחרת להישאר ובגבורה לספוג הכל ולכאוב.
רק צמד מילים שתאמר יחדלו אותי מייד ממעשיי,
אך על שפתיה הצרובות רק אותו חיוך המופנה כלפיי.
היא דוממת לחלוטין לא בוכה ולא מיבבת,
סופגת הכל וברעד בלתי נשלט רק מעט מחייכת.
יש ונמצאת היא כעת בעולמות אחרים,
נזכרת במאורעות קשים שחוותה במחשכים.
אין איש שבאמת מבין לליבה,
אף אחד לא יכול לרדת לסוף דעתה.
איזה משא ונטל כבד על נפשה,
הרי זר לא יבין זאת בשום צורה.
וכך ניצבת היא יום-יום מולי,
כואבת ומושפלת כפופה למרותי.
ולמרות מה שחווה ועוברת,
לא פוסקת היא לרגע ולא מוותרת.
גם עם העיניים מזוגגות או דומעות,
וגם אם פורצת ביבבות קורעות.
תחייך בגאווה את אותו חיוך רפה ומנצח על פניה,
גם עם יסבול מרעד ורטט בשפתיה.
אין איש מהסביבה שיצליח להבין ולקרוא אותה,
תמיד מקרינה החוצה חוזק ו- כי... הכל בשליטה.
ו...אולי דווקא התהפכו היוצרות,
ובמקום הגברת - אני ניצב שם בזאת.
וכל שסיפרתי עליה לעייל,
מתקיים דווקא בי במצוות איזה אל.
וחרצובות לשונם של מכרים או סתם עוברים או שבים,
חודרים לנפשי ולגופי - משכבר הימים.
פוגעים בנפשי הרגישה ובאיברים מוצנעים,
אומרים ועושים בי ממש מעשים מגונים.
ומה אם אני היא אותה נפש פגועה,
מכל העבר, ההווה והעתיד - הצפון באין ידיעה.
רק ממשיך להפריח את חיוכו של אותו ליצן עצוב,
המנסה לשדר עסקים כרגיל כשבקרבו הכל רקוב.
אך תשואות הכפיים בסוף ההצגה,
יחרישו אוזניים ויחנקו כל יבבה.
מהטריבונות שמסביב לא יבחינו בדימעה שובבה,
שזלגה לה מורדת על לחיי בהתרסה.
צהלות השמחה הנעלמות לאיטן,
מותירות אותי שוב דומם במרכז הזירה במדי אותו הליצן.
