מתרווח על כיסא בחדר שידע כבר ימים טובים,
ובכדי להפיג מעט את השעמום - מעלעל במגזינים ישנים שעל השולחן פזורים.
מקשיב לרחשים שמהחדר השני בוקעים,
שלאט לאט הולכים ומתחזקים.
הקולות עדיין לא ממש ברורים,
קול גברי רועם ולעומתו קול נשי ההופך עם הזמן לבכי תמרורים.
מטה את האוזן לדברים הנאמרים,
קולות של מכשירים שונים ולאחריהם אנחות כאב נשמעים.
מנסה לדמיין מה אותה אישה חווה שם בפנים,
עד כמה היא סובלת ממעשיו הנלוזים.
נצמד אל הדלת ועכשיו הקולות כבר חזקים ונהירים,
ולא משתמעים כלל לשני פנים.
"תפתחי גדול את הפה" עליה רועם,
"אני מכניס רק לדקה עמוק - תתנהגי בבקשה בהתאם"
מנגב את הזיעה הניגרת ממצחי,
וכ-תוף נשמעים בחלל החדר הלמות ליבי.
"...רק עוד רגע...רק עוד קצת אני גומר",
שוב אותו קול גברי לה מורה ואומר.
"תפתחי גדול ותתאפקי עוד מעט",
תסדירי בנתיים נשימה - נשמי לאט".
היא נשמעת כאובה,
ככל הנראה היא גם בוכה.
"...עוד קצת!" נשמע שוב הקול הנמוך בטון כעוס מורה לבחורה,
ואני כבר מטכס עצה כיצד לסייע לאותה אישה במצוקה.
"תתאפקי... שבי בשקט ואל תזוזי"
"אני כבר גומר ומוציא החוצה,
...ואז תוכלי לירוק, לשטוף את הפה ו...ללכת מפה מבסוטה".
אני כבר מתכונן לפרוץ פנימה,
ולהציל את העלמה ממעשים מגונים המבוצעים בגופה.
קרב אל הדלת בתנופה - ...אך רגע לפני... - בתדהמה משפשף עיניים,
שכן על השלט הדהוי מצויין כי זו בעצם - ..."מרפאת שיניים"!!!
