שום דבר לא הכין אותי למה שיקרה,
רק חיוכה הממזרי רמז לי ב"קטנה" ש...כנראה משעמם - לא יהיה.
לא חלפו דקות בודדות עד שנותרתי ערום,
יושב על כורסא לא מוכרת ורגלי מונחות על הדום.
ידיי נאזקו למסעדי הכורסא,
ועל פניה התרחב עוד יותר חיוכה.
היא מוזגת לי כוס שתיה,
ולאחר שגמעתי ממהרת למלא כבר את השניה.
כך היא משקה אותי במים קרים,
ב-"שנדי" ו...גם בשאר משקים.
בכל פעם שממאן ללגום מכוסי,
מאיימת היא בערכת עירוי נוזלים שהכינה למעני.
בין כוס משקה אחת לשניה,
צוחקים כהרגלונו ומגלגלים שיחה.
עם הזמן חשתי כי השלפוחית מלאה,
ובתמימות ביקשתי כי תאפשר לי לרוקנה.
מה גדול היה צחוקה,
כשהנידה את ראשה בשלילה.
שוב ניסיתי וביקשתי לקום לשירותים כי איני יכול עוד להתאפק,
והיא בשלה, מחייכת ומתעלמת ממני ללא כל צל של ספק.
מאז ומעולם חשתי קושי להשתין מול אישה,
וכבר מרגיש אני שוב אני את אותה המבוכה.
מתפתל על הכיסא והכאב חד,
הלחץ גובר ואני מקובע למקומי נע ונד.
היא מתיישבת בסמוך אלי ועל האיבר מביטה,
מושיטה לעברי את זרועותיה וחש את מגע ידה.
אוחזת באיבר הרוטט בין אצבעותיה,
וחיוכה מרוח לרווחה על שפתיה.
אט-אט מרחיבה את הנקב בקצה העטרה,
מביטה בסבלנות ולזרם ממתינה.
אני מתחנן ומבקש כי תתיר לי לקום,
אך היא ממשיכה להתעלם ממני כאילו כלום.
איני יכול יותר להתאפק ובוודאי לא לאחר מה שלי עושה,
כשבפעולותיה את האיבר להשתין מגרה.
זרם ארוך של שתן פורץ לו החוצה מהחור,
והיא אינה נרתעת ולא נסוגה לאחור.
משחקת היא עם האיבר ומכוונת לכל מיני כיוונים,
ואני משתין למעלה למטה ולצדדים.
צחוקה המתגלגל מהמראה הנגלה,
עתה ניזכר כי גילתה לי כבר בעבר על זו ה"סטיה".
רק לאחר שהתרוקנתי והיא באה על סיפוקה,
שיחררה אותי בחיוך מהכורסא.
אך בזאת עוד לא תם כל אשר אירע,
אולי עוד אספר על כך בעתיד - מי יודע... מי ידע!