הרחוב הסואן לא הסיח את דעתי,
עת אוטובוס מעשן עצר בתחנתה למולי.
סבתא בליווי אחותי הגדולה,
עולים ומושיטים לנהג כרטיסיה.
מתיישבים שלושתינו על הספסל הנוקשה,
מביט דרך החלון המלוכלך בנוף המשתנה.
דרך לא מוכרת אל עבר יעד לא ידוע,
מבוייש נפחד פגוע וכנוע.
אחותי מקניטה אותי כל העת,
וסבתה לא מתערבת ומוסיפה על חטא.
היא "מצלצלת" ומסמנת לנהג לעצור בתחנה,
ומזרזת אותנו לרדת למדרכה.
מובילה אותנו אל עבר בניין ישן,
שלפי איך שהוא נראה - נבנה מזמן.
נכנסים לאולם רחב דרך דלתות זכוכית,
וסבתא ניגשת למזכירה הרפואית.
בחורה שחרחורת צעירה וחייכנית,
שבדפיה רושמת פרטים ביד רזה ושברירית
סוכריות "קמח" ממגירתה לנו מציעה,
עת שרואה שאחותי לי שוב מציקה.
סבתא שולחת אותנו לשבת על הספסלים,
ולתורנו אנו ממתינים.
באולם אמהות עם ילדים,
רובם משועממים בעוד האמהות עסוקות בשיחות או בקריאת עלונים.
מעת לעת קוראת המזכירה החייכנית בשמות,
אמא וילד קמים ונבלעים במסדרונות.
חולם ונודד לי למחוזות רחוקים,
עד ששוב אחותי המשועממת הפריעה לי בנדנודים.
היא הצביעה על ילד ואמא שהמתינו ליד דלת של חדר,
הילד בתחתונים ובגדיו זרוקים על הכיסא באי-סדר.
אחותי הצביעה על הילד בתחתונים,
שעמד שם נבוך ועיניו מלאות דמעות ותחנונים.
סבתא בקשה ממנה להרגע,
אך היא המשיכה להצביע עליו ולצחוק צחוק מרושע.
מבטים של ילדים ואמהות הופנו אליו,
עת שהמזכירה החייכנית נופפה לעבר אמו במכתב.
דקות ספורות לאחר מכן יצאה הרופאה להסביר לה משהו לא מובן,
וכולם שם בחדר הטו לה אוזן כמובן.
לא הבנתי כל מה שאמרה והסבירה,
אך גם אמו לא הכל הבינה.
ואז...לפתע הפשילה את תחתוניו,
והילד נותר חשוף ודמעות זולגות על לחייו.
היא הצביעה על איברו בדקה והסתכלה,
והמזכירה החייכנית קורצת לי בעינה.
כל הממתינים באולם מביטים בבדיקה,
זו של הילד כעת נכפתה.
ורק גומת החן של המזכירה הצעירה,
נותרת בלחייה בעת חיוכה.
כבשתי את מבטי ברצפה,
בעוד אחותי מתקרבת להביט בנעשה בלי בושה.
מתפלל כבר להגיע הביתה ולהתנתק מהמראות,
אך בדיוק כעת המזכירה שוב מקריאה שמות.
היא ניגשת לעבר הספסל עליו אנחנו יושבים,
מחייכת אלי ועל ראשה רעמת תלתלים.
"בוא" היא אומרת - "תורך הגיע",
ואני רק רוצה שאותי משהו יושיע.
סבתא אוחזת את ידי בחוזקה,
וגוררת אותי לחדר במהרה.
אחותי משתרכת מאחורנו מאחור,
ואת חיוכה הממזרי של המזכירה לעד אזכור.
הדלת ננעלה מאחורינו,
ואחות חביבה ונעימה הקבילה את פנינו.
שאלה שאלות שונות ורשמה לעצמה ב"תיק" הערות,
וביקשה שסבתא תוציא את אחותי החוצה לחכות.
שכן אין זה יאה שבזמן הבדיקה,
תסתובב ותביט בנעשה זו הילדה.
שמחתי שסוף סוף תבוא לי הישועה,
אך לדאבוני התבדתי עד מהרה.
כי לבסוף הסכימה האחות,
להותירה בחדר ...לפחות לנסות.
היא הורתה לסבתא להפשיטני מבגדיי,
ושוב נותרתי במערומיי.
שוכב על מיטה לבנה וקרה,
כשהאחות מדליקה מנורה חזקה.
סבתא ואחותי מביטות במעשיה,
כשהיא עוטה כפפות על ידיה.
שואלת את סבתא שאלות חדשות,
תוך שמבצעת אי-אלו בדיקות מביכות.
סבתא מביטה ועוקבת אחר מעשיה,
ואחותי מתקרבת סקרנות בעיניה.
האחות מבקשת שוב מסבתא להרחיקה,
בזמן שבסרגל בודקת את העטרה.
מודדת את האיבר בסרגל קר,
לוחצת על האשכים והכאב כה מוכר.
מחדירה חפץ אל הנקב הצר,
ואחותי עוקבת ובודקת כמה ממנו בחוץ נותר.
תוך כדי נכנסת הרופא לחדר,
ושואלת את האחות אם הכל בסדר.
מביטה ומתרשמת ממימצאיה עד כה,
מזיזה את הכלי שבנקב לפה ולפה.
לא מתרגשת מהכאב שלי מסבה,
וידיה גסות ופראיות בבדיקתה.
מחלקת הנחיות והוראות,
כשאל עברי רוכנת משהו לראות.
חש צביטה עזה וכאב חד בצלקת העורלה,
בדיוק כשהמזכירה לחדר נכנסה,
מביטה בי ובאיבר חליפות,
ועיניה השחורות לעברי מחייכות,
מותירה מרשם וזימון לתור נוסף,
משהו שאליו אני ממש לא נכסף.
מתלבש ונגרר כאוב הביתה בוש ונכלם,
ומבטים בוחנים מופנים אלי מבין הממתינים באולם.
דמעה זולגת על לחי סמוקה,
עת ששוב נתקל במבטי בחיוכה של המזכירה.
אחותי ממשיה להקניט ולהציק,
וסבתא שוב לא דורשת ממנה להפסיק.
חוזרים הביתה להשלים שיעורים,
לשחק ולחלום שוב על דברים טובים.
תור נוסף נקבע לי במרפאה,
ואולי על כך אספר בפעם הבאה!