עם סיומו של חג הפורים,
אוכל להסיר את הלוט מאחד הסודות שעמי נצורים.
על רתיעתי מקוסמים ושנאתי אליהם - סיפרתי בעבר,
ועתה אשפוך מעט אור על פוביית הליצנים הקיימת בי זה מכבר.
זו שעם הופעתם הדופק שלי מואץ ומשולש,
בעוד כל ילד או מבוגר אליהם ניגש.
חיוכם שובה הלב אותי דווקא מרתיע,
וממפגש עמם מתחמק באופן מופגן ומפתיע.
הכל סובב סביב אותם מאורעות ילדות,
אשר היוו נתח משמעותי מגיל ינקות.
אותם ספספלי ההמתנה הנוקשים ב"מרפאות חוץ" בבית החולים,
שם "ביליתי" הרבה בילדותי עם עוד כמה אומללים.
מנסים להפיג את המתח במשחקים ותעלולים,
ומייד מהוסים ע"י מבוגרים חמורי סבר כעוסים.
יושבים ומאזינים בלית ברירה לשיחות המבוגרים,
שאותי באופן אישי הביכו אותם התכנים.
האמהות שוחחו שם בפתיחות מדהימה,
ותיארו בפירוט כל בעיה ובדיקה.
צחקקו מעת לעת תוך הפניית מבטים,
ואני מתכנס וכובש מבושה בידיי את הפנים.
ממתין לפקידה שבחיוך רחב תקרא את שמי,
ולאחריה אכנס לחדר בליווי אחותי וסבתי.
שם הצוות יבדוק את איברי,
ינסה לטפל (בלא כל התחשבות בי) - בבעייתי.
שוב ושוב חוזר הדפוס חלילה,
כמעגל קסמים כשהלב דואב לו פנימה.
שוב פינת ההמתנה והשיחות המבישות,
והמבט המחוייך של הצוות והאמהות.
עד שיום אחד כל הילדים הופתעו לגלות,
שכבר לא נגזר עליהם בשיעמום לבלות,
אל להם להקשיב לשיחות המבוגרים,
או לחלום בהקיץ על היסורים שעוברים.
בבוקר אחד הפציעו בחדר ההמתנה,
שלוש ליצניות ואת כל הילדים הממתינים כינסו ל"הפעלה".
לבושות בבגדים צבעוניים ולחוטמיהן - אפים אדומים,
מאופרות בכבדות בבגדים מצחיקים.
הן עשו דברים משעשעים,
ושיחקו איתנו במגוון משחקים.
רוב הזמן הן הצליחו להסית את מחשבותינו מאותו הטיפול,
המשפיל והמכאיב שחלקנו מאז הולבשנו בחיתול.
מעת לעת מגיעה אותה פקידה חמורת סבר,
ובקול סמכותי קוראת לילד זה או אחר להיכנס לחדר.
מפסיקה את פעילותו בקבוצה,
ומלווה אותו לחדר הבדיקה בחיוך וקריצה.
והליצניות מקימות קול שאון שאת בכיו לא נשמע,
ורק המנוסים מביננו יודעים את הסיבה.
הליצניות רוקדות שרות ועמנו משתוללות,
מצחיקות ומדגדגות - כל עוד הן יכולות.
שוב צעדי העקב של הפקידה נשמעים,
כעוסה על הרעש שאנו עושים.
הפעם קוראת היא את שמי בקול רם וברור,
ומסמנת לי לבוא עמה לחדר הבדיקה הארור.
דמעות כבר מציפות את עיניי,
ומסמן לה שאיני רוצה ללכת - בכתפיי.
היא גוערת בי ומזרזת אותי להיכנס,
וכל כולי מתפלל רק שאולי כעת יתרחש לו איזה נס.
הליצניות מעודדות אותי ללכת לבדיקה,
ואחת מהן אף אחזה בידי בחוזקה.
צוחקות ולא מבינות שזה אותי יותר מרתיע,
למרות שמשוכנעות כי אותי זה אמור להרגיע.
מסרב בכל תוקף להיכנס למבעד לדלת הפתוחה,
ביודעי כבר מה מצפה לי מייד עם טריקתה.
הליצנית לא מרפה ואותי ממש גוררת,
מנסה להאחז בכל חפץ למרות שעלי אוסרת.
מוצא את עצמי בחדר המרפאה,
רופאה, אחות וליצנית מצחיקה.
הרופאה מעלעלת בתיק הרפואי,
בעוד האחות מכינה על מגש מכשירים ותכשירים עבורי.
הליצנית בחיוך ענק מעמידה אותי על המיטה,
ופורמת בזריזות את כפתורי החולצה.
לאחר שפשטה ממני את החולצה והגופיה,
תוך שהיא מלהגת בצורה מצחיקה.
מושכת מטה את המכנס והתחתונים,
כך שנותר אני עירום וחסר אונים.
רואה את מבטה בוחן את איברי,
וכשמבחינה בכך מחייכת לעברי.
וכך מלווה היא את הבדיקה כולה,
מנסה להצחיק אותי תוך כדי שמביטה בנעשה.
ואני קפוא לא מסוגל להתנגד נתון כחפץ בידה,
מתחילת הבדיקה ועד סופה.
בסיום ניגבה לי את הדמעות,
וסייעה לי להתלבש כיאות.
נופפה לי לשלום ביציאה,
והבטיחה להיות שם גם בפעם הבאה.
ומאז ההקשר הזה גורם לי פוביה איומה,
חיבור של השפלה, כאב ו...ליצנית מצחקקת ושמחה.
לא פרטטתי מה עוד היא לי עוללה,
ואני מניח שכולכם מנחשים כבר לבד למה הכוונה !!!
