לחשוב על התאבדות בכל יום.
זה מוביל לזנות.
עכשיו בלוג יקר, תשאל אותי איך זה?
אני אספר לך...
לחיות עם נפש פצועה זה קשה.
לחשוב כל הזמן איך להתאבד זה לא נעים.
להסתובב עם עצבות שמלווה אותך מבפנים זה פשוט "תענוג"
אני מרגישה שהנפש שלי בגלגול הזה פשוט נפטרה.
אם אין נפש מה נשאר? חומר.
לפחות אני עושה כסף שנותן לי לחיות, מספק לי צרכים מידיים.
זה יותר טוב מכלום, וזה יותר טוב מלשים קץ לחיים שאני לא רואה בהם את הטעם.
זנות זה לא כזה קשה אחרי שאת מאמצת את המחשבה שאולי את בכלל לא תזכי "לראות את המחר", מבחירתך שלך.
אני יוצרת לעצמי "מציאות חלופית".
כל פעם שמשהו לא מתאים לי,
אני עוצמת עיניים
או "מדמיינת בעיניי רוחי"
משהו אחר, טוב יותר.
קוראים לזה הדחקה.
אני יוצאת מזה כשהכסף מגיע ומחזיר אותי לקרקע.
יש סרט ממש גרוע, שמתאר את המצב שלי הרבה יותר טוב.
היא מתה בסוף.
לפני 13 שנים. 11 במאי 2011 בשעה 21:30
