מיומנה של זונה מתחילה

איזו תחושה מוזרה.

לחיות בבית, עם אח ים ואחיות, משפחה לכאורה, חברים, לימודים....

ולהיות זונה.

אני חושבת כל הזמן, מה יקרה אם ההורים שלי יגלו, איך זה ירסק את המשפחה שלי שמתאמצת להישאר משפחה (זה ככה בכל בית, לא?).

הרי שהצורך הזה "לשמור סודות" נובע אצלי מהעובדה שאין לי כמעט פרטיות בכלל.
כל דבר שאני מניחה את היד שלי עליו, אחד האחים שלי נמצא שם גם.

אני עושה את הכלים (כמו כל יום..) וחושבת לעצמי שהייתי מעדיפה להיות עכשיו "בעבודה".

איך אני מעדיפה להזדיין עם גבר זר ונוראי - ולא לרחוץ שוב את כל הכלים בבית שלי.
ההורים שלי בכלל לא מודעים למצוקה שלי.
לא אכפת להם.
אני כבר ממזמן הבנתי את זה.

זה דבר משעשע - ההתבגרות.

כולם מדברים על זה כאילו זה איזו מילת מפתח להמון דברים, אבל למה אף אחד לא טורח להגיד לך כשאתה "מתבגר"

שכל המשמעות היא:
עד היום ראית את ההורים שלך כמושלמים.
גיבורי - על!
הם תמיד ירצו להגן עלייך, תמיד יאהבו אותך, תמיד יעשו את הדבר הנכון ולעולם לא יטעו.

החלק הקשה הוא לגלות שהם סך הכל בני אדם.
שכל אחד מהאנשים שאתה נתקל בהם, עשיר או עני, נכה או לא, חולה במחלה סופנית או בריא.
כולם בני אדם. גם ההורים.

כולם עושים טעויות, חלק יותר חלק פחות. אבל מכיוון שאף אדם לא באמת מכיר סיפור חיים למעט שלו, כי רק אותו הוא חווה.
אין איך להשוות את זה בכלל.

אז העולם הוא בעצם מגרש המשחקים שלנו ?

אתמול יצאתי עם חברה למסיבה.
תהיתי לעצמי אם מישהו יידע להבחין בכך שאני זונה או יתנהג אליי מוזר, אבל לא.
לאנשים אין מודעות סביבתית בשיט. גם אם משהו שקוף עומד להם מול העיניים הם צריכים עזרה למצוא אותו.

ככה גם הורים.

בחזרה לכלים,
אני שונאת את זה.
אני שונאת את כל מטלות הבית.

אני שונאת את זה שאמא שלי היא חתיכת פדלאה נוראית שיושבת כל הזמן על הספה ומחלקת מטלות.
אני שונאת את זה שאני צריכה לתפקד כהורה לילדים שלא אני הבאתי לעולם הזה, אני עוד יותר שונאת את העובדה שזה רק כשזה נוח להם, וכשלא, "את לא ההורה בבית הזה".

הורים.

אני כבר למדתי, "לסתום ולהמשיך במה שאת צריכה לעשות" - ציטוט מדוייק מפי אבי.
אז ככה אני עושה אבא,
אתה פשוט לא יודע.

אני עושה ככה בהכל.

כשאני יוצאת להליכות שלי, אני שמה את האוזניות.
העולם הוא מגרש המשחקים שלי.

ואני הולכת.
זה לא משנה בכלל מה יש בדרך, אני לא רואה, לא שומעת.

אני מתרגלת "יצירת בועה".

אני יוצרת לעצמי את המציאות שלי.
אני שולטת על החיים שלי.
כל העולם הוא מגרש המשחקים שלי.

ואני הולכת והולכת.

בראש עולות לי תמונות מהגברים שהייתי איתם ומכל המצבים.
חלק אני מאוד אוהבת,
חלק אני מדחיקה.

אני שומרת מה שמתאים לי ומנפה מה שלא.

אני מתרגלת.

מתרגלת את הדרך שלי, הדרך שלי לשים את המוח במקום אחר כדי שתישאר לי נפש יפה ואוכל לצחוק ולהנות.

אז אני זונה.

SO FUCKING WHAT.?

גם ככה כל אשה שנייה היום נקראת "שרמוטה".

אתמול במסיבה ראיתי מישהי רוקדת עם כמה גברים ומתנשקת איתם.
ישר עברה לי במחשבה "שרמוטה".
זה היה משעשע, זה רק הראה לי והוכיח לי כמה הסטיגמות חדרו עמוק.

במיוחד כשהמחשבה השנייה הייתה רוסייה.
ראיתי גם כמה גברים, שעשו את אותו הדבר.
הדבר היחיד שעבר לי בראש זה "אליהם לא הייתי מתקרבת גם עם מקל".

היה אפילו גבר אחד, חתיך במיוחד, יש לציין, שרקד והתנשק עם 2 נשים.
כל הגברים התלחששו והסתכלו בהתפעלות - הוא תותח.

נשים? שוויון ? תעשו לי טובה. עלאק יש יום אשה.

אז הסרסור שלי ?
הוא מתייחס אליי בדיוק כמו ששאר הגברים מתייחסים.
הוא לפחות אמיתי ולא מסתיר את זה.
הוא לא מנסה לייפות את המציאות.

הוא קורא לי שרמוטה וזונה, מדבר איתי על החורים שלי למכירה.
לפחות הוא אמיתי.

והעיקר,
אני מקבלת על זה כסף טוב.

אז כל המתחסדים עם התגובות שלהם,
בחייאת.

אתם מנסים להציג עצמכם ככבשים.
תורידו את התחפושת אתם זאבים.

הוא אריה.

אני אמיתית.


מה איתכם?

נקודה למחשבה.