מיומנה של זונה מתחילה

איזו תחושה מוזרה.

לחיות בבית, עם אח ים ואחיות, משפחה לכאורה, חברים, לימודים....

ולהיות זונה.

אני חושבת כל הזמן, מה יקרה אם ההורים שלי יגלו, איך זה ירסק את המשפחה שלי שמתאמצת להישאר משפחה (זה ככה בכל בית, לא?).

הרי שהצורך הזה "לשמור סודות" נובע אצלי מהעובדה שאין לי כמעט פרטיות בכלל.
כל דבר שאני מניחה את היד שלי עליו, אחד האחים שלי נמצא שם גם.

אני עושה את הכלים (כמו כל יום..) וחושבת לעצמי שהייתי מעדיפה להיות עכשיו "בעבודה".

איך אני מעדיפה להזדיין עם גבר זר ונוראי - ולא לרחוץ שוב את כל הכלים בבית שלי.
ההורים שלי בכלל לא מודעים למצוקה שלי.
לא אכפת להם.
אני כבר ממזמן הבנתי את זה.

זה דבר משעשע - ההתבגרות.

כולם מדברים על זה כאילו זה איזו מילת מפתח להמון דברים, אבל למה אף אחד לא טורח להגיד לך כשאתה "מתבגר"

שכל המשמעות היא:
עד היום ראית את ההורים שלך כמושלמים.
גיבורי - על!
הם תמיד ירצו להגן עלייך, תמיד יאהבו אותך, תמיד יעשו את הדבר הנכון ולעולם לא יטעו.

החלק הקשה הוא לגלות שהם סך הכל בני אדם.
שכל אחד מהאנשים שאתה נתקל בהם, עשיר או עני, נכה או לא, חולה במחלה סופנית או בריא.
כולם בני אדם. גם ההורים.

כולם עושים טעויות, חלק יותר חלק פחות. אבל מכיוון שאף אדם לא באמת מכיר סיפור חיים למעט שלו, כי רק אותו הוא חווה.
אין איך להשוות את זה בכלל.

אז העולם הוא בעצם מגרש המשחקים שלנו ?

אתמול יצאתי עם חברה למסיבה.
תהיתי לעצמי אם מישהו יידע להבחין בכך שאני זונה או יתנהג אליי מוזר, אבל לא.
לאנשים אין מודעות סביבתית בשיט. גם אם משהו שקוף עומד להם מול העיניים הם צריכים עזרה למצוא אותו.

ככה גם הורים.

בחזרה לכלים,
אני שונאת את זה.
אני שונאת את כל מטלות הבית.

אני שונאת את זה שאמא שלי היא חתיכת פדלאה נוראית שיושבת כל הזמן על הספה ומחלקת מטלות.
אני שונאת את זה שאני צריכה לתפקד כהורה לילדים שלא אני הבאתי לעולם הזה, אני עוד יותר שונאת את העובדה שזה רק כשזה נוח להם, וכשלא, "את לא ההורה בבית הזה".

הורים.

אני כבר למדתי, "לסתום ולהמשיך במה שאת צריכה לעשות" - ציטוט מדוייק מפי אבי.
אז ככה אני עושה אבא,
אתה פשוט לא יודע.

אני עושה ככה בהכל.

כשאני יוצאת להליכות שלי, אני שמה את האוזניות.
העולם הוא מגרש המשחקים שלי.

ואני הולכת.
זה לא משנה בכלל מה יש בדרך, אני לא רואה, לא שומעת.

אני מתרגלת "יצירת בועה".

אני יוצרת לעצמי את המציאות שלי.
אני שולטת על החיים שלי.
כל העולם הוא מגרש המשחקים שלי.

ואני הולכת והולכת.

בראש עולות לי תמונות מהגברים שהייתי איתם ומכל המצבים.
חלק אני מאוד אוהבת,
חלק אני מדחיקה.

אני שומרת מה שמתאים לי ומנפה מה שלא.

אני מתרגלת.

מתרגלת את הדרך שלי, הדרך שלי לשים את המוח במקום אחר כדי שתישאר לי נפש יפה ואוכל לצחוק ולהנות.

אז אני זונה.

SO FUCKING WHAT.?

גם ככה כל אשה שנייה היום נקראת "שרמוטה".

אתמול במסיבה ראיתי מישהי רוקדת עם כמה גברים ומתנשקת איתם.
ישר עברה לי במחשבה "שרמוטה".
זה היה משעשע, זה רק הראה לי והוכיח לי כמה הסטיגמות חדרו עמוק.

במיוחד כשהמחשבה השנייה הייתה רוסייה.
ראיתי גם כמה גברים, שעשו את אותו הדבר.
הדבר היחיד שעבר לי בראש זה "אליהם לא הייתי מתקרבת גם עם מקל".

היה אפילו גבר אחד, חתיך במיוחד, יש לציין, שרקד והתנשק עם 2 נשים.
כל הגברים התלחששו והסתכלו בהתפעלות - הוא תותח.

נשים? שוויון ? תעשו לי טובה. עלאק יש יום אשה.

אז הסרסור שלי ?
הוא מתייחס אליי בדיוק כמו ששאר הגברים מתייחסים.
הוא לפחות אמיתי ולא מסתיר את זה.
הוא לא מנסה לייפות את המציאות.

הוא קורא לי שרמוטה וזונה, מדבר איתי על החורים שלי למכירה.
לפחות הוא אמיתי.

והעיקר,
אני מקבלת על זה כסף טוב.

אז כל המתחסדים עם התגובות שלהם,
בחייאת.

אתם מנסים להציג עצמכם ככבשים.
תורידו את התחפושת אתם זאבים.

הוא אריה.

אני אמיתית.


מה איתכם?

נקודה למחשבה.

לחשוב על התאבדות בכל יום.

זה מוביל לזנות.

עכשיו בלוג יקר, תשאל אותי איך זה?

אני אספר לך...


לחיות עם נפש פצועה זה קשה.
לחשוב כל הזמן איך להתאבד זה לא נעים.
להסתובב עם עצבות שמלווה אותך מבפנים זה פשוט "תענוג"

אני מרגישה שהנפש שלי בגלגול הזה פשוט נפטרה.

אם אין נפש מה נשאר? חומר.

לפחות אני עושה כסף שנותן לי לחיות, מספק לי צרכים מידיים.
זה יותר טוב מכלום, וזה יותר טוב מלשים קץ לחיים שאני לא רואה בהם את הטעם.

זנות זה לא כזה קשה אחרי שאת מאמצת את המחשבה שאולי את בכלל לא תזכי "לראות את המחר", מבחירתך שלך.

אני יוצרת לעצמי "מציאות חלופית".
כל פעם שמשהו לא מתאים לי,
אני עוצמת עיניים
או "מדמיינת בעיניי רוחי"
משהו אחר, טוב יותר.

קוראים לזה הדחקה.

אני יוצאת מזה כשהכסף מגיע ומחזיר אותי לקרקע.

יש סרט ממש גרוע, שמתאר את המצב שלי הרבה יותר טוב.

היא מתה בסוף.

מסתבר שגם זונות צריכות אחד כזה.

משעשע שהוא לא יודע שאני זונה,

טוב נו - זה חדש.

טרי טרי מהתנור.

משום מה היזיז הזה נמשך אליי יותר פתאום.

הזוי משו...

אתמול חטפתי נזיפה רצינית באמצע הלילה.

אני לא מעוניינת להרחיב בנושא מפאת דיסקרטיות - לכן גם לא תמצאו שום פוסט אודותיו.

כשאני חושבת על זה, תמיד היו לי הרבה גברים בחיים.

אני אוהבת גברים.
יש לי נטייה להתמכר לכל מיני דברים.

כשהייתי ילדה, לא רציתי להתקרב לא לסיגריות ולא לאלכוהול.
כשאדם היה מעשן לידי הייתי מתרחקת ממנו.
כל זה השתנה כש"מיתולוג" נכנס לחיי בסערה.

הייתי ילדה, הייתי קטנה, תמימה וטיפשה.
כל מה שהוא היה עושה, הייתי מקבלת.
אני חושבת ששם התחילה הטוטאליות שלי.
הייתי טוטאלית אליו - לא שמרתי שומדבר לעצמי - כל הגיג ומחשבה שלי הייתי חולקת איתו.

כשזה נגמר, זה נגמר רע.
במשך כמה שנים לא הייתי מוכנה לשחרר ממנו.

ברור שאני לא הייתי משמעותית בשבילו כמו שהוא היה בשבילי.
אבל בכל אופן,
בשבילי זו הייתה מכה שלא הצלחתי לקום ממנה.

יש ילדים שלא יודעים איך להתמודד עם דברים, אף אחד לא מלמד אותם משהו שנדמה כבסיסי כל כך.
כמו שלא מלמדים ילד שסיגריה בתחנת דלק זה רעיון רע , זה לא משנה הגיל - גם זה יצא לי לעשות, עד שצעקו עליי ונפל האסימון...

להורים שלי יש כסף, אנחנו מעמד בינוני פחות או יותר.
העניין הוא שהוא נשאר אצלם.
הם ממנים לי את הדלק, את הלימודים, אפילו מימנו לי שיפוץ לבייבי שלי (רכב).
העניין הוא, שכל השאר עליי.
אולי אני מיללת אולי אני מתבכיינת.

לעבוד וללמוד מסלול בוקר במכללה זה קשה.
אין הרבה עבודות שיקבלו מישהו לעבוד יומיים בשבוע + שישי שבת.
ניסיתי לעבוד בחנות בגדים, זה הצליח לאיזה חודשיים.

עבודה נוראית, זה נותן לך פרספקטיבה מוזרה על אנשים וזה הופך אותך לאדם טוב יותר ואכפתי יותר ל
לגביי אנשים שעובדים שם.

ניסיתי למצוא עוד מקומות.

הכל קרה כל כך מהר,
הפסקתי להיות ה"חרשנית" של הכיתה עם הציונים הגבוהים מאז שנשבר לי המחשב.
מה אתה חושב? גם על זה חטפתי צעקות. "את לא אחראית, איך את מתייחסת למחשב שלך...." הכל באשמתי חראגיל.

ככה זה בכורים.

הייתי צריכה משקפיים - יש לי עדשות, אבל זה מצב מסוכן כי אם נעלמת לי עדשה בבוקר אני לא יכולה לנסוע ללימודים.

אז את המשכורת הראשונה הוצאתי על חזיות ותחתונים, שיהיו לי איזה 3 חזיות ו10 זוגות תחתונים.
לא נעים כל הזמן להסתובב כשיש בהם חורים או ברזלים .אז משכורת וקצת הוצאתי לנפש שלי.

את המשכורת השנייה ועוד קצת כסף שאין לי מהשלישית שלא נכנסה הוצאתי על משקפיים.

משהו שפעם ההורים שלי היו ממנים לי.
בין לבין אני צריכה לצאת לפעמים,
את רוב היציאות הייתי דוחה כי - אין כסף.

זה מצב משעשע.

יש לי דלק, כי אותו ההורים ממנים, גם פאלפון.
אבל כסף מעבר, אף לא שקל.

עכשיו,
חטפתי דו"ח 1000 ש"ח על פלאפון באוזן. השוטרת הייתה מולי ולא ראיתי.
הסיבה היחידה שעניתי ככה הייתה שחברה שלי מאוד חטטנית.
היא עושה בשלי כבשלה ואני ממש כועסת עליה בגלל זה.

לא.

אני בעצם כועסת על עצמי שאני נותנת לה לעשות את זה ולא נכנסת באמ אמא שלה - כל זה כי אמא שלי אמרה לי ששווה לי לשמור עליה כחברה בנתיים.

אין לי כסף להביא לזה,
היא חייבת לי 250, אין לה מאיפה להחזיר לי, אני יודעת.

בכל אופן,
אני מסתובבת כמו קבצנית, אין לי כסף לקנות מים.
העיקר שיש לי לימודים ואוטו עם דלק.
נפלא.

אפילו להוציא 50 ש"ח אני לא יכולה,
אני צריכה להתחנן להורים שלי.

שרק כועסים עליי כל הזמן שאני עולה יותר מדי ושאני מקבלת יותר הוצאות מכל השאר.

הם צועקים עליי להסתדר לבד,
אני אומרת לעצמי בלב.

אני אוהבת גברים,
אני אוהבת סקס,
מה אכפת לי לעשות מזה כסף?

אז כשבאה ההזדמנות אמרתי לעצמי,
מעכשיו - יהיו לי תמיד 50 ש"ח בכיס.

אני לא אצטרך לבקש נדבות מההורים שלי.

לא אצטרך לקרוע את התחת בשביל 21.70 שמזה יורד כל הזמן כל מיני הוצאות משונות
כמו 20 ש"ח כל חודש על "ועד" כלשהוא בשביל איזה חלב, קפה, וסוכר בדיוניים שמעולם לא ראיתי בעבודה.

אני רק אצטרך לתת לגברים לקרוע לי את התחת.

ביג פאקינג דיל.

אני שוקלת להרחיב בנושא בפוסט...

אולי יהיה לי זמן אח"כ...

התחלתי לכתוב פה אתמול,
ליתר דיוק היום.

פתחתי את הבלוג, כי אני בתחילת דרכי.
תמיד כשאני מתחילה פרק חדש בחיים שלי אני חייבת לכתוב.
בהתחלה זה היה בכל מיני בלוגים כאלה ואחרים.

עכשיו,
פשוט החלטתי להמשיך כאן.
אבל להתחיל פרק חדש, ניק חדש.

עוד צד באישיות.

אולי הייתי צריכה ללכת למוסד, שם אפשר לפתח פיצול אישיות ולפחות אתה תורם משהו למדינה שלך.

אני נהנת לחיות חיים כפולים שכאלה,
למרות שזה קשה מכפי שחשבתי.

עד כה הייתי עם 3 קליינטים בבת אחת,
שבוע הבא יש לי עוד.

הסרסור שלי אמר שהוא רוצה שאני אכנס לעניינים לאט לאט.
כל העניין הזה עם הבנק גם כן ....

מה יש לאנשים האלה שהם אוהבים לעשות דברים בקבוצות..

אולי אני צריכה לפתוח פוסט על המבחנים שהעבירו אותי הסרסור שלי והשותף שלו.

אולי זה בכלל לא השותף שלו. אני לא יודעת מי זה האידיוט הזה.
אני רק זוכרת שיש לו זין (או איבר לפלצנים מבינינו) קטן מאוד.

לעומתו,
הסרסור שלי, אין לי מילה אחרת לקרוא לו.
הוא כמו נקודת אור בשבילי.
מלכתחילה הוא מצהיר על הכוונות שלו והוא תמיד נשאר אמיתי.
יציב ואיתן. כשאני לא בסדר הוא אומר לי.
כשבטעות התחצפתי קיבלתי סטירה. אף אחד מעולם לא מעיס לתת לי סטירה - זה גבול.
אבל הוא הציע לי סוכריות מגומי.
הרגשתי כמו נסיכה.

פשוט חבל לי שאני לא יכולה לספר עדיין הכל בפרטי פרטים,
יש דיסקרטיות אז אני חייבת הכל לעוות טיפה....



הכי חשוב,

אני אמיתית עם עצמי.

אני יושבת בסלון, רואה סרט עם המשפחה.

פשוט חושבת, מה יהיה הלאה.

בסופו של יום, אני זונה מתחילה.

אבל ילדה של ההורים .

פיצול אישיות?

זה עוד דבר משעשע, זונה פותחת בלוג.

מדברת על האמת, כמו גבר.

מה אומרים לה ? את גבר.

גבר שיהיה עם המון נשים - תותח.
אשה - זונה.

מה ההבדל בין נשים כאלו וביני ? הכסף ? תחשבו על זה...

אפילו הסרסור שלי אמר לשותף שלו כשישבתי איתם "כל גבר היה מתחלף איתנו בכיף, איזה מקצוע בחרנו לעצמנו". זהו ציטוט מדויק להחריד.
לעומת זאת,
האשה מקוטלגת כזונה.

לי אין בעיה עם המילה זונה.
אין לי בעיה עם זה שאין לי כבוד עצמי - העולם זהו מגרש המשחקים שלי.
אין לי בעיה לתת את החורים שלי, אני נהנת מזה וגם עושה כסף.

רוג כתבה לי לפוסט הקודם תגובה,
אז אני עונה לך - אני זונה, נכון.
אני גם עושה במקביל תואר.
תואר שיביא לי ידע, כוח ומקצוע.

עד אז,
אני לא מוכנה לשבת בחיבוק ידיים,
לריב עם מעסיקים על האופציה לקבל משכורת.
לתת את רוב המשכורת שלי למדינה.
גם ככה אני עושה גרושים.

אז מתחילים, מתקדמים משם...

אחת הפעמים הראשוונות שנתקלתי במילה זונה, הייתה במיטה עם ה24.7 שלי.

עשינו סקס ותוך כדי זה הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות זונה.

זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על זה, ולא עניתי לו מיד בשלילה.
הוא הראשון שבאמת הבין שכנראה אני אהיה אחת כזאת מתישהו ותמיד היה מתבדח על זה.

זה היה מדליק אותי.

אולי באמת הכתיבה שלי היא מעט סיפורית משהו.
אולי זה בגלל שאני אוהבת לקרוא, אולי זה בגלל שקראתי פה פעם פוסטים של מישהי שהייתה לכאורה זונה וסיפרה על הכל.

כששלחתי לכותבת הודעה, התברר לי שהכל מפוברק ושאלו פרקים מספר, התבאסתי מאוד, אבל מכל דבר לומדים.

ההזדמנות הזאת באה לי בדיוק בזמן המתאים.
בזמן בו אני מסתובבת בעולם בתחושת ריקנות אינסופית...
מרגישה שאין לי משמעות לשום דבר, שאין לי אפילו טיפת רגש או אכפתיות לעצמי.

אז החלטתי להסית את הכל.

אף אחד לא יודע מה עובר עליי, או מה עבר עליי עד נקודה זו.
התאהבתי במישהו מהאתר הזה, הייתי שם כשהוא היה יותר מזקוק לי.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי - הוא נשוי.
לא עניינו אותי המניעים שלו - אהבתי אותו.

פניתי אליו, בבקשת עזרה.
לפני שהתחלתי עם כל ההליך הזה.
הוא סובב לי את הגב.
אפילו הוא לא הבין את המצוקה הרגשית שלי - ציפיתי ממנו
מצאתי את עצמי משאירה את הציפיות לכריות.

כל כך רציתי שמישהו יוציא אותי מהמעגל שנקלעתי אליו, שיהיה מישהו שיגיד לי שזה רע.
שזה לא מוסרי. אפילו משהו פשוט כמו אל תעשי את זה.

הוא רק עשה הצגה.

גם הוא כמו כל המתחסדים פה, לא האמין. הוא לא האמין שאני הגעתי לנקודה בה אני שוקלת את זה.
הוא רק לא יודע שאני כבר עברתי את הנקודה.

שמעכשיו, אני כבר זונה.
שזה כבר לא משנה כמה הוא יגיד לי ויאיים שהוא לא ייתן לזה לקרות. זה קרה.

זה קורה.

ולמען האמת, זה יותר טוב לי מכל השקרים שאנשים סביבי מנסים להציף אותי בהם.

אני לא צריכה אפאחד.
אני מסתדרת בעצמי.
יהיה לי כסף לקנות בית, משם תהיה לי נקודת פתיחה עצומה ומשם אני אסתדר.

זונה.

אני לא מחפשת פה קליינטורה, יש לי סרסור שנותן לי לקוחות.


אין לי מה לחפש איתכם.


אני נטו פה לבלוג.




זונה.