ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

תמונות מצב

רגעים מהחיים .
לפני 5 שנים. 2 במרץ 2019 בשעה 15:02

 

השבוע הזה פירק אותי.

ביקור אצל המאסטר.

עדיין יש לו 100% שליטה עליי, הוא יודע את זה, אני ממש מעריכה את זה שהוא לא מנצל את זה.

 

טלפון מהמיתולוגי.

אז התקשרת כדי להגיד שהתקשרת בשבילי, אתה התגברת עליי לגמרי, זה רק בשבילי.

אתה לא יכול לעזור לי אם אתה משקר לי.

 

סערה של שלושה ימים.

אני שונאת מזג אוויר.

 

קיבלתי שתי הצעות עבודה.

קופי פייסט של מה שאני עושה עכשיו, רק בשביל מישהו אחר, למה שאני אבוא אליך? כי אתה מציע יותר כסף? כסף זה לא תנאי, כסף זה המובן מאליו, תציע לי משהו אחר, שונה, מרגש, אנחנו לחלוטין משחקים משחקים שונים.

 

הייתה לי שיחה עם הביג בוס בעבודה.

לא מבינה את הקטע של לציין לטובה שאני עושה את העבודה שלי- לא בשביל זה משלמים לי?

 

חברים שלי עשו לי שיחה שאני שותה יותר מידי.

אני צריכה חברים חדשים.

אם יש לכם יכולת מופלאה לשתות אלכוהול, לזיין את השכל ולעשות כלום במשך שעות- PM ME.

 

והשבוע שמעתי שיחה בין שתי בנות,

"תבחרי איזה צבע את רוצה מבין אלה"- מצביעה על שורה של זוגות נעליים.

הבחורה השנייה: "אני רוצה את זה" מצביעה על אחד מהזוגות בשורה שהראתה לה.

"הראשונה: "לא את זה".

 

זה די מתמצת את איך שאני מרגישה.

 

דפי.

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 5 שנים. 25 בפברואר 2019 בשעה 21:17

 

היום התחיל עם בשורות שהביאו הקלה עצומה, עבודה של חודשיים ולמעשה של שנים קודם,

לא הלכה לפח, זה היה שווה את זה, ויש מישהו מהצד השני שרואה ומעריך- כוס אימם.

תודה לאל, כולם נשארו בחיים ונשארים בכלל.

זכינו.

 

ואתה, מה? מה אני אמורה לעשות איתך מה?

איך אתה אוהב איך.

 

 

אני כזו קלה:

 

דפי.

נ.ב

אימא שלי אומרת כל הזמן שלהגיד למישהו שהוא כפרה שלך זה הדבר הנורא ביותר שאפשר לומר, כי למעשה אומרים שאותו אדם ימות בעבורך וזה בכלל לא כינוי חיבה כמו שרבים חושבים(כמו שעושים כפרות ביום כיפור), כן, כמו תמיד היא צודקת.

לפני 5 שנים. 23 בפברואר 2019 בשעה 11:18

 

מצד אחד, אתה עובד מאד קשה בלגרום לי לחשוב

שאין לי חשיבות,

שאתה לא מתרגש,

שאתה לא צריך אותי באמת,

שזה בשבילי ולא בשבילך.

מצד שני,

ברגע שהתחלתי להאמין לך וליישם,

נעלבת.

אי אפשר להחזיק את זה כל הזמן על 100

אתה לא יכול להתנהג כל הזמן בצורה אדישה, על גבול הפוגענית,

ולצפות שכל הזמן אני אעשה הכל כדי לזכות בבדל תשומת לב.

בסופו של דבר יום אחד, פעם אחת, כשאתה תתקשר, תכתוב, תצפה שאני מיד אקפוץ,

לא יהיה אף אחד מהצד השני.

וזה לא אומר לשניה שאני לא אשרוף כפרים בשבילך.

 

You can't have your cake and eat it too

אתה לא ילד בן 4.

 

ולא, אל תגיד לי "אמרתי לך"

כשאני כותבת שאי אפשר להחזיק את זה על 100 כל הזמן,

אני לא מתכוונת לשבירה של היררכיה,

תמות, אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת.

 

דפי.

 

אני לא יכולה לדמיין עולם שבו האלבום המופתי הזה לא קיים:

 

 

לפני 5 שנים. 22 בפברואר 2019 בשעה 18:43

 

לכי תקראי את דפי.

את חושבת שתוכלי להגיע למקומות האלה של ההתמסרות?

את מתחברת לסשנים שהיא מתארת אצלה בבלוג?

 

אל תדברי איתה, אל תקשיבי לה,

היא שרוטה לגמרי.

עברה יותר מידי דברים.

מסכנה.

 

שני הטקסטים למעלה הגיעו מאותו שולט לנשלטת שלו.

מסתבר שאני זה "האידיאל" של התמסרות

אבל מסוכן מידי לדבר איתי.

 

הוא שלח את הנשלטת שלו לקרוא פוסטים שלי, נבחרים יש לומר,

ממש נתן לה לינקים- I kid you not

וכשיצא במקרה שהיינו באותו מקום, היא ואני, והיא במקרה שמעה שזו אני,

היא ניגשה אליי ודיברה איתי.

זה לא מצא חן בעיניו.

 

Do as she does not as she says

 

מצחיק.

 

דפי.

 

נ.ב

מסכנה אחותך :)

לפני 5 שנים. 21 בפברואר 2019 בשעה 20:55

 

עוד מספר שעות בודדות, החללית הישראלית תתחיל את דרכה לירח.

איזו התרגשות שיא!

בשנה האחרונה שאני חלק מהפרויקט המטורף הזה,

פרויקט שנולד כולו מחלום.

אנשים מעוררי השראה, עם התמדה ונחישות בלי פשרות.

אז כל השנה האחרונה השתתפתי בפרויקט מהצד החינוכי שלו,

העברתי עשרות של סדנאות והרצאות בבתי ספר לילדים מכל הגילאים.

ומתרגשת לומר שגם חלק קטן ממני נוסע עם החללית לירח.

אז זה לקח יותר זמן ממה שחזו לי העתידות בבזוקה, אבל בסוף אני אגיע לירח.

 

Space IL עוד רגע הספירה האמיתית לאחור מתחילה!

 

Exciting times we live in

 

!To the moon Dafi

 

וכאן תוכלו לצפות בשיגור בשידור חי:

 

 

לפני 5 שנים. 21 בפברואר 2019 בשעה 6:20

 

ל100% מהשולטים, יש 0% ידיעה מה הם עושים.

קיצונית, למה את קיצונית? אימא שלך לא יודעת, וסתמי וזה,

בסדר, כמו תמיד, אתה יוצא דופן. סגרנו פינה?

 

עכשיו,

ניתן להבחין בזה מאד בקלות, רטרואקטיבית,

אם תשחזרו את השיחות וההתכתבויות שלכם, תראו שכל מה שנעשה לך,

היו דברים שבדרך כזו או אחרת הזכרת/ביקשת בעצמך.

אם הוא מספיק חכם, הוא ייצור פער בין הבקשה עצמה לבין הזמן בו היא מתרחשת במציאות,

אבל בגדול, את זו שהכתבת את הסיפור הזה.

 

למה אני כותבת את זה?

שתי סיבות:

1.     כי עכשיו שאת יודעת את זה, את יכולה להיות חכמה יותר בנוגע לאיך את מנהלת את זה.

2.     כי אני מטומטמת שלא לומדת משום דבר באופן שיטתי.

 

כל אחד מהם, ללא יוצא מהכלל, שסיפרתי לו על הדוחות היומיים שהייתי עושה בשביל ההוא, כמעט באופן אוטומטי וללא השהייה, מבקש וגם דורש, שאכתוב לו גם דוח יומי בצורה כזו או אחרת.

 

מתי הו מתי תלמדי לסתום כבר את הפה?

 

דפי.

 

לפני 5 שנים. 20 בפברואר 2019 בשעה 21:43

 

פעם בכמה זמן, הצלקת מההצלפות קיין על היד, מגרדת לי.

בחורף, בימים ממש קרים, חוזרים לי הסימנים מגרגירי האורז על הברכיים.

בימים שאני נרדמת בתנוחה מסוימת, אני קמה עם כאבים בכתף ימין מהתלייה שהתארכה.

כל פעם כשאני מחליפה לק ברגליים, אני רואה את סימני הקיסמים על הציפורניים בבהונות.

אחת ל... הפירסינג באוזן ימין למעלה מחליט שהוא מפתח אינפקציה, מזה שהאמין בהלכה:

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי',

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

 

הכאב נוכח יותר בחסרונו.

צורב יותר בוואקום.

 

שבוע הבא אלך לבקר אותו.

אגיש לו קפה, אנקה את הבית, אוודא שהוא בסדר.

אוודא שאני בסדר.

 

דפי.

 

לפני 5 שנים. 16 בפברואר 2019 בשעה 9:48

 

אבל אתם לא צריכים פסיכולוגית.

מניסיון שלי עם החבר'ה האלה(פסיכולוגים), הם מאד מאד מוגבלים בחשיבה שלהם, ובטח ביצירתיות.

 

כשיש לכם שאלה או שאתם צריכים עצה, הבעיה בלבד אינה מספיקה לי בכדי לחשוב על פתרון.

והינה כבר הטיפ הראשון שלי לשולטים:

לא כל הנשלטות הן אותו דבר. זה לא one size fits all

שבו רגע תכתבו לי רקע לבחורה, מי היא, מה היא, למתקדמים מבינכם, זה לבד אמור להספיק בכדי לתת כיוון.

 

בנות,

אתכן העבודה היא מכיוונים שונים, דברים יחסית פשוטים אך אפקטיביים, לרוב לא נדרש להגיע לרבדים עמוקים וההשפעות הן די מיידיות.

טיפ ראשון:

כבר מהרגע שבו הוא הגדיר את עצמו כ"שולט" יש לך יתרון יחסי עליו, למתקדמות מבינכן, זה לבד אמור להספיק כדי לפתור הרבה.

 

דפי. אינה פסיכולוג, אבל גם לא ישנה בלילה אז יש לה הרבה זמן לשרוף.

לפני 5 שנים. 15 בפברואר 2019 בשעה 18:04

 

פגישה ראשונה,

לא אמרנו מילה.

הוא כיון שעון עצר, הניח על השולחן, ישבנו אחד מול השנייה, השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.

פגישה שנייה,

לא אמרנו מילה.

הוא כיון שעון עצר, הניח על השולחן, ישבנו אחד מול השנייה, השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.

פגישה שלישית,

לא אמרנו מילה.

הוא כיון שעון עצר, הניח על השולחן, ישבנו אחד מול השנייה, השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.

פגישה רביעית,

התחילה סופה בחוץ,

רעדתי באופן בלתי נשלט.

הוא קם, לקח שמיכה, הניח אותה עליי וחזר לשבת.

לא אמרנו מילה.

השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.

פגישה חמישית,

כשנכנס לחדר, הוא הבחין שהכרית מונחת למרגלות הכורסא שלו, אני עמדתי לידה, ראש למטה.

הוא התיישב על הכורסא, סידר את הזווית של הכרית ונשען על הכורסא.

התיישבתי על הכרית לידו 10 10 דקות אחר כך השענתי את ראשי על הרגל שלו.

השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.

פגישה שישית,

כשנכנסתי לחדר, הבחנתי שהוא הניח את הכרית באותו אופן ששמתי אותה בפעם האחרונה, למרגלות הכורסא שלו.

התיישבתי על הכרית, הוא נכנס לחדר, התיישב על הכורסא והנחתי עליו את הראש.

הוא לא כיוון שעון.

כשעה וחצי לאחר מכן התעוררתי, הרמתי את העיניים אליו, הוא ליטף את ראשי, קם ויצא מהחדר.

התלבשתי והלכתי הביתה.

פגישה שביעית,

הזזתי את הכרית הצידה, התיישבתי על בירכיי, שעונה קדימה לריצפה עם ידיים פרושות קדימה.

הוא נכנס לחדר ויצא ממנו.

המהירות שבה הלב שלי דפק הייתה לא אנושית, לא הזזתי שריר.

כשחזר לחדר, נעמד לצידי וסגר את הקולר על צווארי.

 

*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*

 

4 חודשים אחר כך,

נסענו במכונית שלו, לא ידעתי לאן, אבל זה לא היה חריג, לאחר כשלוש וחצי שעות נסיעה הוא עצר בצד.

יצא מהרכב, פתח את תא המטען והוציא ממנו משהו שלא שזיהיתי בהתחלה.

הניח אותו בצד השני של הכביש וחזר לכיוון האוטו.

הוא פתח לי את הדלת, חיבר את השרשרת לקולר, הוליך אותי לצד השני של הכביש והורה לי לשבת.

הוא שחרר את השרשרת מהקולר ולאחר מכן את הקולר מהצוואר שלי.

חצי שעה אחר כך, כשהרמתי את הראש בפעם הראשונה, שמתי לב שהרכב כבר לא בנמצא.

לא העזתי לזוז.

כשעה נוספת והדמעות התחילו.

אחריהן הגיעו גם הרעידות והבכי הבלתי נשלט.

מספר שעות לאחר מכן ואני מתהלכת ומתייפחת עם ארגז בידיים, ללא שום מושג איפה אני, אבל זה אפילו לא עבר לי בראש.

מה שקדח לי במוח הוא למה?

מה שייקדח לי במוח עד היום הוא, אם הייתי נשארת, אם לא הייתי זזה מהמקום, האם הוא היה חוזר?

 

כיף פה בגדול.

דפי.

 

 

 

לפני 5 שנים. 14 בפברואר 2019 בשעה 10:17

 

זה לא פייר.

כל הזמן יש לי תחושה.

שום דבר מוגדר.

רק תחושה.

היום כשפתחתי את הדלת, התחושה הזו התגבשה לסלע שנחת לי בתחתית הבטן.

אתה מסתכל עליי.

(אני עכשיו כותבת אתה, עד כה היית "הוא", כי עכשיו אני מבינה שאתה פה)

זה לא פייר.

היא אומרת שהכול זה אנרגיות, אנרגיות שמשפיעות אחת על השניה.

(אני, שיש לי מדד ציניות 300, מאמינה בזה כמו במפלצת הספגטי המעופפת)

כתבה לי שזה הגיוני, שאתה נוכח ולא נוכח בחיים שלי, וגם מבלי שאדע זה הופך אצלי הכול.

 

מה הפואנטה? למה אתה צופה מהצד?

עברתי דירה, החלפתי מספר, החלפתי מקום עבודה, נטשתי חברים משותפים, הפכתי את כל החיים שלי מאותה נקודה.

 

החוצפה שיש לך להחליט להפוך לי את הכול חזרה.

החוצפה שלך לבחור עבורי.

ובאימא שלך? וולנטיין?! מה זה השיט הזה?

 

נתתי לך את כל הקרדיט,

אפשרתי לך לספר את הכול מנקודת המבט שלך,

להשמיע רק את הצד שלך, כי לך היה הרבה יותר מה להסביר, הרבה יותר מה לתרץ,

כששומעים גם את הצד השני, אין על זה באמת מחילה.

אז הסיפור שלנו נכתב החוצה בקול אחד.

זו הייתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לך, התחלה חדשה כמו שאתה צריך שהיא תכתב כדי שיהיה לה אמצע ו- Happily ever after.

 

Go away

Go

G-O

Find yourself a new girlfriend

.No more drama