יש לי מלא דברים לספר.
תתכוננו כי אני הולכת לחפור.
אתחיל ואומר שזה לא אפשרי מבחינה אנטומית, הגוף האנושי פשוט לא מסוגל לזה
וגם עכשיו בעודי באמצע של כל הדבר הזה, עדות חיה לעיניין, דגש על החיה,
אני עדיין טוענת שזה לא הגיוני!
איך תמיד במצבים הכי נוראיים או מביכים או לא נעימים
דוקא אז פוגשים גבר הורס שלאור המצב אין שום סיכוי בעולם שיהיה משהו איתו
איך זה קורה כל פעם?
ניתוחים פלסטיים זה הדבר הכי מלחיץ שנתקלתי בו בחיי!
כשכואב לך ברמה לא הגיונית
כאב כזה שאתה כבר לא יודע מה לעשות עם עצמך
שאתה מרגיש שזה לא ייגמר לעולם
שאתה רוצה למות כי אתה יודע שזה עדיף מלסבול עוד שניה אחת של הכאב הזה
ואז
אתה צריך לחכות שמישהו ייתן לך אישור לקחת כדור נגד הכאבים
אז ורק אז
אתה מבין כמה זמן לוקחת שניה אחת.
אנשים שאי אפשר לכעוס עליהם הם מעצבנים!
אבל מי יכול להתעצבן עליהם יותר מארבע שניות?
לפעמים נראה לך שהכל הולך נגדך
שגם דברים שהסטטיסטיקה שהם אפשריים עומדת על אפס נקודה משהו אחוז
גם שם אתה נופל
אבל אז קורה משהו שעושה לך לחשוב שאולי בכל זאת יש מישהו למעלה ששומר עליך
למשל ללכת ברחוב מרכזי מאד, בו גרים ועובדים המוני אנשים שאתה מכיר
ולא להתקל באף אחד שאתה מכיר, פעמיים בשלושה ימים!
זו השגחה עליונה.
אז אולי יש מטרה לכל הדברים האלה שקורים.
משפחה זה דבר מדהים
וכשמשפחה של מישהו אחר מתייחסת אליך כאילו אתה משפחה
זה כבר משהו יוצא מהרגיל.
כשמישהו אחר שם לך נעליים ושורך את השרוכים,
אתה לא רוצה להוריד אותם.
להגיע למצב שאתה מראה תמונות זוועה שלך מהעבר הרחוק
זו אינטימיות.
אחרי שלושה ימים של בכי היסטרי וחילופי דברים לא פשוטים
להרדם מחובקים ולהתעורר עם חיוך,
זו אהבה.
דפי.
לפני 12 שנים. 14 בדצמבר 2011 בשעה 20:14