אני מנסה לשמור על שקט יחסי, בשלבים האלה זה כבר כמעט בלתי אפשרי.
מתחילים להיגמר לי התירוצים ואם לומר את האמת גם הרחמים כבר נשחקו, אבל אני בכל זאת מחזיקה את עצמי, כי מישהו צריך להיות מבוגר אחראי.
אני מסבירה לו שוב שזה לא לכבודנו, הרי אנחנו אצולה ואנחנו מעל כל זה, מה גם שזה לא משנה, כי בסוף היום (וגם בתחילתו ותוך כדי, אם לומר את האמת) אנחנו יודעים טוב יותר.
מפחיד אותי כשהוא מנסה להסביר לי "תראי, אם מדובר במשהו קטן אז להיפתר מזה זו לא בעיה, אבל לפעמים הבעיה כל כך גדולה שצריך לשבור אותה קודם לחתיכות לפני שבכלל מתחילים להתעסק איתה.
אז את המילים הרעות והאיחולים "הלבביים" אני לא מצליחה לעצור, אבל לפחות הצלחתי להכניס לו טוב טוב לראש שאלימות רק תדרדר את כל המצב הזה למקומות שאף אחד מאתנו לא רוצה להגיע וכדי לשכנע אותו סופית הוספתי, שזה רק ישיג את התוצאה ההפוכה ממה שהוא רוצה.
בינתיים זה מחזיק.
שיהיה לנו סוף שבוע רגוע,
בגבולות האפשר,
דפי.