אחרי הביקור הקודם שלה לפני כמה שבועות, בו היא גם השחילה קפה איתי בשושו, השיחות מוטיבציה התחילו להיות תכופות יותר.
לא נעים לה מהמצב והיא מתנצלת עבורו ללא הרף, היא מרגישה צורך לתחזק אותי כל הזמן, טלפונים, מתנות, היא כל כך שונה מהשניה, מדהים איך שתיים עם רקע דומה הופכות לכאלה שונות.
היא רוצה שנעשה באלגן ונילחם ומבטיחה שהם כולם איתנו.
היא כל כך נרגשת כשהיא מדברת על זה שאין לי אומץ להגיד לה שזה בסדר ככה ואני לא רוצה באלגן, שהסידור הזה עובד לי, הצלחתי להביא את החלקים למקום שטוב לי ובכלל עוד מעט יהיה גם שקט.
אם זה עובד אז לא נוגעים, וזה עובד, לא כמו שהיא הייתה רוצה אבל זה עובד לי.
זה סוג של חתונה, לא קתולית, אבל יש הרבה אוכל טוב, אלכוהול, ריקודים ואהבה.
ומי צריך יותר מזה?
כמעט אחותי הצפונית, היא נהדרת ואין לי ספק שהיא אוהבת אותי אבל כרגע, כמעט זה כל מה שאני מסוגלת להתחייב עליו.
לפעמים אנחנו צריכים לשחרר את החיים שתכננו כדי לחיות את החיים שמחכים לנו.
דפי.