תמונות מצב

אני יודעת שאני צריכה לכתוב,

אני לא יודעת מה לכתוב, 

מדויק יותר,

אני לא יודעת איך לכתוב את זה.

זה מעצבן אותי שאני כזו קלה.

זה מעצבן אותי שאני לא חסינה יותר.

בחלקיק השניה שלקח לזה להגיע אליי למוח,

זה הכה בי באותה עוצמה כמו כמו בפעם הראשונה.

לשמוע את הקול שלי אומר את המילים "אף פעם לא היה לי כזה"

רק העלה לי עוד יותר את ארוחת הערב.

אני לא רוצה כזה, לא רציתי כזה (רציתי?)

לחשוב שנלקחה ממני האפשרות בכלל לדמיין או לרצות או לחשוב על כזה.

אני לא רוצה כזה, אבל עכשיו הסיבה היא לא כי החלטתי, אלא כי זה עכשיו שייך לשם,

זה יותר מידי שם ובכלל לא אצלי.

וכוסאמק על זה(!)

כבר 24 שעות שאני מנסה לנער את זה מעליי,

אני יודעת שבסוף זה יחזור למקום בו זה היה קבור,

זה מעצבן אותי שזה קבור,

מעצבן אותי שזה בכלל תופס מקום.

לא מגיע לזה מקום.

מקומות האכסון יקרים מידי ומוגבלים מידי בכדי שיהיה לזה מקום.

וכוסאמק על זה גם(!)

ייתכן שאני כועסת?

דפי.