תמונות מצב

לכל מועד יש את המאכל שלו,

ביום כיפור אלו העוגיות אניס של סבתא שלי.

עמדתי במטבח בבוקר, כמו בכל יום כיפור והראש שלי עף....

"וכמה שמן מָמָה?

כמה שזה לוקח.

וכמה סוכר?

כמה שזה לוקח.

תרגישי, ככה זה צריך להיות.

שימי פה את היד, את מרגישה? ככה."

מָמָה! הריבה נשרפת! זה לא מצליח לי!

לי זה לא תמיד מצליח...

אבל מָמָה ידעה לעשות הכל. מָמָה ידעה להכין ריבה מקליפות של אבטיח.

מָמָה ידעה להכין רריפת' ורריבת' ומאספן ומרציפן וריבות חגיגיות מעלי כותרת של ורדים.

וזה תמיד נראה כמו קסמים והיה לזה טעם מתוק ושמח ומנחם.

ומָמָה שמרה בצנצנות וקופסאות, מרקחות חלומיות ועוגיות מוחבאות

ואגוז מוסקט וציפורן.

ומָמָה ידעה לתת עצות טובות למטבח ולחיים. והיו בעצות ניחוח טוב של דאגה ושל אהבה כי מָמָה ידעה לומר הרבה בתנור והרבה בכיריים.

מָמָה לימדה אותי להכין דברים נפלאים כאלה.

ואני אף פעם לא מצליחה לשחזר את הטעמים שלה.

ואני מתגעגעת מאד.

כמה?

כמה שזה לוקח.

ואני מרגישה.

געגוע עצוב ומתוק.

וככה זה צריך להיות.

❤

 אני יושבת ביום כיפור בבית הכנסת ופתאום אני שומעת אותה מדברת, אני מרימה את הראש והיא יושבת לידי,

בִּינְתִּי, סוכר לא מתקן מלח.

יצא מלוח זורקים.

והיא מנגבת לי את הדמעות, חְלַאס, חְלַאס בִּינְתִּי, מְאַת נְפְתַח פְסְמַא,

עכשיו את יודעת נְמְשִי כְּפָּרַה עָלִיק, אִינעָלְד בּוּ לֳקְש דָּךְ זְהַאבּ דִין מֳסְרַבּ אֵל מְרָרַה.

אני יודעת מָמָה,

את שומרת לי עליהם שם למעלה,

ואני יודעת מָמָה,

אני אף פעם לא לבד.

דפי.