תמונות מצב

כולם רוצים לנצח, אף אחד לא מוכן לעבוד בשביל זה.

פילוסופים, ריאליסטים, חולמי חלומות, כמה שהם יודעים לכתוב, לפעמים נדמה לי שרעש התקתוק של ההקלדה, מעמיד להם את הזין.

אנחנו לא חברים. איך נהיה?

ובכל זאת, אני לא מצליחה שלא להתאכזב מכל אחד מהם, מהאחרון כאילו היה הראשון.

זה הכי ילדותי שלי EVER

אני מספרת להם, חולקת איתם, כל אחד ומה שנראה לי שהכי רחוק ממנו, מה שהכי יכווץ אותם ותמיד תמיד נותנת להם נקודת יציאה, בכל שניה.

כי אני לא מחפשת קירבה, לא יודעת אם אני בכלל מחפשת, אני יודעת שזה עושה להם קצת טוב, שאחרי שהרימו ידיים, הם מרגישים טוב, קצת כי מצאו מישהו הרבה יותר פגום מהם, קצת כי הם מרגישים עליונות מוסרית, קצת כי הם יכולים להתנשא ולהגיד לעצמם שהנה הם נתנו את כל כולם ופשוט אי אפשר לעזור למי שלא רוצה שיעזרו לו.

אני שונה

אני אחר

לפעמים בא לי לעשות כנס כזה של כולם, עם ארוחת צהריים וקוקטייל מינגלינג, לאסוף את כולם במקום אחד ושידברו אחד עם השני, יטפחו אחד לשני על השכם, שירגישו טוב עם עצמם.

אתה לא יכול להכיל חרא של מישהו אחר, אם אתה לא מושקע בזה. אם זה לא שלך, אפילו רק קצת, אין לך שום מוטיבציה להזיז כלום.

לפני אי אילו שנים, כששכבנו על המיטה אצלי בבית וההוא הסתכל לי בעיניים ואמר שהוא חושב שהוא מתאהב בי, לא הצלחתי לעצור את פרץ הצחוק, אמרתי לו שלא ידבר שטויות, הוא היה עקבי, החלטי יש יאמרו, מספר שבועות אחר כך, כתבתי לו הודעה:

I'm all in

הוא נשבע לי שבחיים הוא לא הרגיש כזה דבר.

הפעם הראשונה שהוא פגע בי הרגישה כמו סוף העולם, כל פעם מאז וכל פעם לפניה.

אז המנגנון הוא לפגוע בעצמי כבר בהתחלה, לפחות כשזה מגיע ממני זה בשליטה שלי, אני מצפה לזה ויודעת שזה מגיע.

אתם מבינים שכשאתם זורקים דברים כאלה באוויר, בשבילכם זה מסמך הצהרת כוונות גנרי, אבל הצד השני עומד עם כפפה מחכה לתפוס את מה שזרקתם.

ה- what if הזה הוא הדבר הנוראי ביותר שתוכלו לתת למישהו אי פעם, stop it.

אז גם אני,

אני שונה

אני אחרת

בדיוק כמו כל אחת שתפגשו כאן ובכלל.

לכו תצילו את העולם, אומרים יש מדליה בסוף, אושר עילאי וחיי נצח.

אני מאוהבת בכם עוד לפני שהכרנו ושונאת אתכם לא פחות.

למה לעזאזל אני לא מצליחה להיות אדישה.

תכלס, זה מעביר את זה הרבה יותר טוב ממני:

דפי.