כשהייתי אצל ההוא, אחד מהדברים שהיינו עושות זה למצוא בנות חדשות, שזה מנגנון נפלא, כי חיפשנו עוד כמונו, שרוטות כמונות, חכמות כמונו, פגומות כמונו, לרוב חדשות מהקופסה.
מציעות אוזן קשבת, תומכות, מכוונות, ישר אל ההוא.
והוא,
קבענו בשעה מסוימת, ובמקרה יצא שהגעתי לפני הזמן.
הוא נתן לי לחכות בחוץ, לא ענה לדלת, לא לטלפון, לא להודעות. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו, ובעודי מחכה בחוץ, חום אימים, אני מתבשלת עם עצמי ורותחת מעצבים.
הגעתי לדלת בשנית, בדיוק על הדקה, דפקתי, והוא פתח. אמר שלום, הכניס אותי פנימה, הגענו לסלון הוא התיישב על הכורסא, לא זכרתי שום דבר ממה שקרה קודם, הברכיים שלי בקושי החזיקו אותי, הייתי פשוט אחוזת אימה. הוא לא אמר עוד מילה, הוא חייך, את זה אני זוכרת ממש טוב, הסתכל עליי וחייך, הסלון היה ממש גדול, המון מקום לשבת, ובכל זאת, אני התיישבתי על הכרית שהייתה על הרצפה, מבלי שביקש, אמר או רמז. נשארתי ל24 שעות.
הוא היה אלוף.
מעולם בחיי, לא הצלחתי להגיע להרגשה שהייתה לי כשהייתי אצלו. עוד לא פגשתי אף אחד שיש לו את זה, לא ככה ולא בכלל.
מגיע לנו להישרף על מה שעשינו.
והייתי עושה את הכול פעם נוספת רק כדי להרגיש ככה שוב.
דפי.
