לכולם יש זיכרונות מעולים מאבא שלי,
אחים שלי שזוכרים אבא שגידל אותם, חיבק ואהב אותם נתן להם להרגיש בטוחים ומוגנים, דאג להם לכל דבר שרק רצו.
הדודים שלי שזוכרים שאבא שלי תמך בהם, היה שם בשבילם ברגעים קשים, עזר להם במשברים בחיים שלהם.
הבני דודים שלי, שזוכרים שאבא שלי זה הדוד הכי כייפי בעולם, הדוד שזורק אותם באוויר, שלוקח אותם לטיולים, שיוצאים איתו להרפתקאות.
החברים של ההורים שלי, שזוכרים שאבא שלי הוא כל יכול, יש לו טריק וקומבינה לכל דבר, הוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו.
אפילו זאת שסיפרה לי שכשהייתה ילדה, בילתה שבוע בבית חולים ואבא שלי בא לבקר אותה כל יום והביא לה כל יום מתנה ומלא שוקולד כדי שלא תהיה עצובה.
לכולם יש זיכרונות מאבא שלי.
כולם אוהבים אותו.
כולם חושבים שהוא איש מקסים ונפלא, תמיד עוזר, תמיד מקשיב, מלא כריזמה, איש שאפשר לסמוך עליו תמיד.
ורק לי יש בחילה.
ועכשיו כשאני מספרת להם על אבא שלי, על הבן זונה שהוא אבא שלי, הם כולם עם פנים חמורות.
"אנחנו מבינים מה את אומרת, אבל את צריכה להבין שאנחנו לא יכולים לחשוב עליו ככה"
"הוא בוכה, הוא שבור, הוא לא מבין למה את לא מדברת איתו"
"הוא לא מבין למה היא הלכה, מה קרה?"
"אולי תתקשרי אליו? זה לא יפה ככה, זה אבא שלך"
***רציתי לכתוב סיום יפה כזה לפוסט הזה, כזה מרגש, סוחף, עם משמעות ומוסר השכל ופאנץ(!) שיהיה פאנץ. אבל אין לי כזה סיום.***
ואני עצובה.
מאד מאד עצובה.
דפי.
https://www.youtube.com/watch?time_continue=21&v=L9xZ1NPJriQ
