אני מסתדרת מעולה.
הלוואי שלאנשים היו 50% מהיכולות שלי ביום יום.
זו אף פעם לא הייתה הבעיה,
הבעיה היא ציפיות ושאיפות גבוהות. מעצמי, תמיד ורק.
אני מתה מקנאה באנשים בינוניים.
אל תקפצו,
בינוניים זו לא קללה, זה מצב תודעתי אחד על הסקאלה.
כשאתה בינוני,
כל דבר נראה לך כמו הישג מטורף.
אלו האנשים האלה שבמשך שבועות ידברו ויספרו ויטפחו לעצמם על השכם,
כי הם עשו משהו שאצלי אפילו לא נרשם בזיכרון, מרוב שהוא שולי ואין לו חשיבות.
וזהו.
זה מספיק להם.
אחר כך, אין להם את החפירה המתמדת של "מה הדבר הבא?"
הם באמת באמת מאושרים, באמת טוב להם, הם באמת מרגישים שהם האנשים המוצלחים ביותר, החכמים ביותר, עם החיים המושלמים ביותר וזה יכול להחזיק אותם עכשיו שנה שלמה.
אצלי זה בערך הולך ככה:
"סיימתי את הדבר הזה, וואי, הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר, להוסיף את ההוא, לשנות את הזה, להספיק בזמן קצר יותר, לחבר את זה ואת זה ואת זה, ולמה לא עשיתי גם את זה? מה עבר לי בראש כשעשיתי את זה ככה?"
במקביל לזה:
"עכשיו אני צריכה לעשות את זה ואת זה ואת זה ואת זה, והפרויקט ההוא גם, ותדברי עם זה וזה וזה, ותדאגי שזה וזה קורה, ודירבאלק את שוכחת לתאם את ההוא ומה קורה אחרי שמסיימים עם זה?"
ובמקביל:
"לא, זה לא מספיק טוב, תעשי מחדש, תפרקי את הכל, תחברי שוב, למה את מטומטמת? מי יבין את זה? אל תעשי את זה ככה, לא, לא, לא, תעשי כמה אופציות, שתיים זה לא מספיק"
וכשאנשים מגיבים לדברים שעשיתי ככה:
"תקשיבי, כל הכבוד, זה מדהים! בחיים לא האמנו שאפשר לעשות את זה בכלל ובטח לא ככה ובטח לא בלו"ז הזה"
בראש שלי:
"אבל לא הספקתי גם את הזה, ובכלל למה הם אומרים את מה שהם אומרים? ומה הם לא אומרים? ומה פספסתי? מה לא ראיתי? איפה הבעיה שאני מפספסת? זה הרי ברור שמשהו לא בסדר, למה את לא מצליחה להבין מה לא בסדר?"
אני יודעת שרמת התפקוד שלי גבוהה מאד בכלל
וגבוהה מאד ביחס להרבה, עובדה, כתבתי את זה בהתחלה J.
אני יודעת שאת רוב הדברים שאני עושה כדרך אגב, לאנשים אחרים ייקח המון זמן אם בכלל להצליח.
אבל כל זה משנה כקליפת השום.
ואם להוסיף לסרט שאני חיה בו,
הצלחות של אנשים בינוניים, תמיד נתפסות אצלי כהצלחות אמיתיות,
אני אשכרה מסתכלת עליהם מהצד ואומרת לעצמי:
"וואו, איזה הישג מדהים, כל הכבוד להם!"
אז הדבר שאני הכי רוצה להיות זה בינונית,
רוצה את השקט הזה.
שהאוטוסטראדה תעצור, או לפחות תאט קצת.
בסדר,
"אל תשני את הסיטואציה, תשני את הדרך שבה את מסתכלת עליה"
או בגרסה הקולנועית:
"Don’t try to bend the spoon, that’s impossible. Instead, only try to realize the truth, there is no spoon."
תמותו. מהר יותר.
דפי.
נ.ב
למי שעוקב,
אתמול בלילה הגעתי לשלג, קר שם נורא, בדקתי בשבילכם, אין צורך שתלכו.
