לפני 17 שנים. 13 בפברואר 2007 בשעה 15:24
נמאס להיות לבד
זה מתסכל
ודי.
wicked fairy
נפתח הספר, נפתח הלב,בואו גלו מהו כאב
אדם עם כנפיים, עיניים סגולות,
היכנסו לבפנים יש הרבה לגלות...
לפני 17 שנים. 9 בפברואר 2007 בשעה 14:31
אני לא אוהב את זה בכלל במיוחד לא לאחרונה כשיש עלי כל כך הרבה אחריות וכל כך הרבה לחץ מסביב.
אני מאפר את מגמת התאטרון של התיכון הישן שלי לבגרות שלהם ואתמול אחרי שסיימתי עעם רוב האנשים {בערך 14} הלכתי לשירותים והקאתי לא סתם הקאה, הקאה מעורבת בדם ואז ניקיתי את השפתיים עשיתי שטיפה מהירה לפה וחזרתי לאפר.
כן, הם נראו מדהים כל אחד ואחת שאיפרתי אבל עדיין האם זה שווה את זה? האם זה באמת שווה את זה? כל זאת ויש עוד להתחשב בעובדה שיש לי עוד ארבעה ערבים כאלו שרק מחכים לזה...
frighting
וזה כל שאומר.
שבת שלום לכולם
לפני 17 שנים. 7 בפברואר 2007 בשעה 12:20
לפני 17 שנים. 5 בפברואר 2007 בשעה 19:33
וגם לפאגניים ובתכל'ס לכל דת שיש.
היום עבדתי קשה, עבדתי קשה מאוד והשגתי הרבה מאוד, היום הזה עוד לא הסתיים ולמען האמת רחוק ממנו אבל שלא תגידו שלא אמרתי לכם הוא הולך להיות ארוך.
אני מרגיש הרבה יותר טוב מאשר הרבה יותר מדי זמן- עכשיו הרבה יותר טוב
ואני צריך להודות לכמה אנשים.
דיאנה, מישל, נ', הזוג שלי, כמה בנות חמודות וכ'ו וכ'ו
תודה 😄
וכן, גם לכם שקוראים את בלוגי הצנוע D:
לפני 17 שנים. 5 בפברואר 2007 בשעה 6:31
איך זה שאני הולך לישון כל כך מאוחר ומתעורר כל כך מוקדם?
תודה לאלה שיש לי שעון מעורר טיבעי {תחושות בטן} שהיה לי קצת פחות נוח מבד"כ {לא היה לי את המזרן העבה והאורטופדי שלי} ושיש לי את המעיל החדש שלי {קר אתם יודעים, אבל זה לא קשורP:}
התחלתי לכתוב משהו, משהו שגורם לי להתרגש כאילו הוא קורה באמת, משהו טהור.
כל היום אני מחכה לכתוב ולאפר לכתוב ולאפר לכתוב ולאפר.
חזרות אני הנה בא! בתי קפה- התכוננו!
אה, ושיהיה לכולנו בוקר טוב :)
לפני 17 שנים. 3 בפברואר 2007 בשעה 15:17
וזה מה חשוב לא?
לפני 17 שנים. 3 בפברואר 2007 בשעה 11:04
אני ישוב על הרצפה בוכה ובוכה, "אני כל כך גאה בך, התקדמת כל כך, ומגיע לך כל מה שתרצה, מגיע לך הכל ואני יודעת, אני מכירה אותך לגמרי. בחרתי בך, אתה זוכר? אני בחרתי בך. תרים את הראש ותהיה גאה במי שאתה, יפה, חזק, אמיץ, שלי. תהיה גאה, תהיה גאה מאוד תרים את הסנטר ותהיה גאה, בדיוק כמו שאני גאה בך" היא מחבקת אותי, עוטפת אותי בלובן שלה, בטוהר הנוצץ שלה.
אני אוהב אותך, הכי הרבה שבעולם, תודה!!
אחיך האהוב {שג יודע את זה 😄 }
לפני 17 שנים. 2 בפברואר 2007 בשעה 11:47
יכולתי לירוק לך ישר לתוך הפסטיס, באמת.
ביקשת ממני להתרחק, ואין לי בעיה עם זה, באמת שאין לי, חוץ מעצם העובדה שאני זה שסובל שוב, שאני הוא המואשם על דברים שלא בכפו ואני הוא זה שיקבל את חומרת בית הדין.
וזה שלא אני לא אראה אותך, אני אראה אותך כמעט אותו הדבר, קפה פסטיס שוט של 80 אחוזי אלכוהול אדומים ומחרידים שגורמים להשתכרות בתוך פחות מ10 דקות {מה שכאב נפשי יכול לעשות לאדם}
החלטתי על כמה דברים חדשים היום:
למצוא פאקינג עבודה קבועה
להתעלם מכל הטימטום הזה שאני סובל ממנו
להתרחק
להתחטב
להסתכל לכלבה הראשית בעיניים כשאי אחזור ולהפיל אותה מהרגליים.
war you want? it's war you'll get
just don't be mistaken- i'll be there
לפני 17 שנים. 1 בפברואר 2007 בשעה 23:28
well you're wrong, very much so
אני לא מה שאתה חושב, אני לא מי שאתה חושב ואתה יודע את זה.
כבר אמרת עלי שאני מיסתורי, אני מוציא הכל החוצה ובכל זאת מיסתורי
אולי זה משום שאני לא מוציא את האמת שלי? אני שקר אחד גדול ומפותח היטב.
לשקר זה נורא קל לי, אני מתאמן בזה כל החיים שלי מחוסר ברירה כמובן, אחרת איך הייתי שורד?
אני לובש את המסיכות הנדרשות והולך איתן עד הסוף, לא סתם קיבלתי מצויין בתאטרון
אני שחקן ותו לא. אני חי את הדמויות המשתנות שלי ומשתנה בהתאם לסביבה בה אני נמצא.
אהבה? אל תצחיק אותי, פגעו מי מספיק בכדי שלא אוהב אף אחד, אכפת לךי מאנשים מאוד, מאחדים יותר ומאחדים פחות אבל אני לא אוהב אף אחד, אפילו לא את עצמי, לא לגמרי.
הסתתרות? אולי. בעצם בטח, מהמציאות הזו, לא אמרו לך שאמפת'ים הם יצורים רגישים ברמות בלתי אנשויות בעליל? נפגעתי מספיק, הושפלתי, עוניתי, כאבתי וסבלתי מספיק, לא עוד לתת לכם אפשרות להיכנס לשם.
לכם? העולם. לשם? הלב שלי. לא קלטת? כנראה שבאמת אין לך מוח. זה כואב לך? חבל, תתמודד אני התמודדתי.
ועכשיו, כשאני כותב מול המחשב, מול השחור הגדול הזה שנקרא הלב שלי למישהו אכפת באמת? לא, למה? כי הם לא יכולים, למה? כי אין להם זכות, כי לאף אחד אין זכות או הכבוד או היכולת.
remember what the future self will say
you are more that you think you are
קרדנדו וידס
עכשיו שקט וככה צריך להיות
להתראות.
לפני 17 שנים. 31 בינואר 2007 בשעה 13:10
פעם כשהייתי עצוב הייתי כותב, לכן, הייתי כותב כל הזמן. ללא הפסקה ובאופן תמידי.
מאז השתנתי, הפסקתי לכאוב כל כך, מאסתי בעולם שכולו אפור ונוזל על גופי וליבי באיטיות הרסנית.
ולכן, הדרדרה כמות כתיבתי.
לאחר מכן, התחלתי לכתוב בגלל דברים אחרים, ליצור לשם היצירה, רק בשביל להמשיך להתקיים.
ואז יצרתי כי הייתי מאושר.
עכשיו, עכשיו זה יותר קשה, לאחרונה, מסתבר, עליי לחזור ולכתוב שוב את כאבי וכך אעשה מכיוון שכאב שכזה מחוייב לבעליו לצאת אל האור או שימוטט את בעליו ואני איני מוכן להתמוטט שוב.
הוראות לשיר:
נא לקרוא ואז לחזור בקריאה. כלומר, כאשר סיימת את השיר אנא התחל/י את השיר מסופו
לדוגמא:
1
2
3
4
היא קריאה רגיל כשכל מספר מהווה שורה
4
3
2
1
כך אמורה להתבצע הקיראה השניה.
שם השיר?
סוף, התחלה, ווייסוורסה.
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר
אינני רוצה בתקווה, אינני רוצה בכאב
אך מסתבר, שזה כל שאקבל
אומרים שכאב זה דבר מחיה
שנותן לך דרך להמשיך
ההנחה המתבקשת שכאב הוא כמו תקווה
עוטף אותך, שולט בך, מנחיל בך צעדיו
אינני רוצה בתקווה, אינני רוצה בכאב
אך מסתבר, שזה כל שאקבל
לעזוב? לברוח? איזה שטויות
הניתן לברוח מעצמך באמת?
התשובה היא לא רק
לדחות את הסף שיכה בך בעוצמתו
אינני רוצה בתקווה, אינני רוצה בכאב
אך מסתבר, שזה כל שאקבל
כבר ידעתי רבות, לא מספיק זה נכון
ואכן יש הרבה עוד ללמוד
אך מה אם אפסיק?
לא אשן לא אוכל, רק לנשום ולתפקד ככולם
אינני רוצה בתקווה, אינני רוצה בכאב
אך מסתבר, שזה כל שאקבל
סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר