wicked fairy

הוא עולה וגואה בי.

אני מתמודד איתו בפעם האשונה בחיים שלי אני ממש מתמודד מולו.


"let me rest in peace".

אני שוכב על המיטה רואה נשיקה עדינה בין שניים ונזכר בך.
בנשיקות שלך.
אני כל כך רוצה לנשק אותך שוב.

ואז אני נזכר ביד שלך כשהיא עוטפת אותי כשאנחנו הולכים לישון ויש לי צמרמורות קטנו בדיוק איפה שהיד הגדולה שלך אמורה להיות.

רעב. רעב לך. רעב לך איתי. רעב לך איתי על מיטה. ביחד.

וכן, מר בחור זה אלליך, אז אל תגיד לי שזה לא ברור אז אתה לא תגיב!

הבהמון שלך.

היא טוענת, היא ועוד כמה וכמה אנשים טוענים שהבושם שלי מטריף להם את הצורה.

הבושם שלי לא מוכר, הוא מתוק, חצוף וחושני.
כמוני 😄

_______________________________________________


שוב אני לבד.

אני מפחד, מפחד פחד אימים.

אני מפחד להיכנס לעוד התקף דיכאון. הם מגיעים יותר ויותר לאחרונה.
כבר חשבתי שנפטרתי מהם, חשבתי שניפטרתי מהם לתמיד. הם חזרו, אתמול אחד התקיף אותי באמצע ארוחה עם אחותי ועכשיו אני לבד במשך יומיים בבית. אני מפחד למוות. אלוהים כמה שאני מפחד. ג'יזס.

בעעעעע.

אני שונא כשזה קורה. מתעב! גררררר.

😒

זה מרגישתפל ומשעמם, מיאו.




כנראה שמישהו יצטרך לשנות את זה? 😄 רמז רמז רמז....

אני מעסה את כף רגלו, מרגיע אותו, משתעשע מהעונג הצרוף על פרצופו.
מעסה בעדינות, כריות, אצבעות, עקב, כל כף הרגל. לאחר כמה דקות מכף רגל אחת אני עובר לשניה, שוב, אותו טיפול בדיוק, אותו פרצוף אך אינטנסיבי יותר.

עובד לשוק, הוא מחיל לגנוח, יותר ויותר אני שם לב איך הוא מתחנן מבפנים לבחוץ לעוד, חיוך זדוני מתפשט על הפנים שלי. הוא שלי, ובעוד חצי דקה הוא גם יזעק את זה.

לשרוט.
לנשוך.
להפליק.
לצבוט.
למשוך.

כל אלו תוך כדי נשיקות מקסימות וחמודות והתפתלות והתמסרות שלו, הוא יהיה עבד טוב, רק צריך לאמן אותו.

עונג וריחוף קליל.
והוא עוד חשב שהוא לא מסוגל להנות מכאב בכלל...


:)

אני הולך ברחובות
חש את השמש התל אביבית, היא שונה במהותה מהשמש הירושלמית אליה אני רגיל.

דיבורים, שיחות, דאגות והרבה שקט מצפה לי בשבוע הקרוב. משהו שחיכיתי אליו יותר מדי זמן.

בנתיים אני אני מתגעגע אל פאי הלימון שלי... במיוחד כשאני פה ונזכר בשופינג שערכנו רק מספר חודשים מועט ביותר בדיזינגוף סנטר.

מיאו. אני צריך לשרוט מישהו!

יה אחד הלילות הכי מדהימים שהיו לי בזמן האחרון.

עליתי על הבמה וגל מטורף של הלם וצחוק שטף את הקהל! נצצתי! בחיי שנצצתי! קיבלתי באזזז מטורף מהאנרגיה של הקהל ושיחקתי בצורה טובה.... כל כך חיכיתי לרגע זה....

כשהסתיים המופע וקדי את קידתי עוד גל מטורף של מחיאותת כפיים התפשט ברחבי החדר...


ohhhhh happy day!



ומה שהכי יפה זה שכווווווולם החמיאו לי ברמות בלתי נתפסות בעליל! כל הערב.... שוב ושוב ושוב מחמאות שונות מאותם אנשים כל הזמן! מדהים!!!!



שמחה וששון!! גיל ורינה!!!! קייל מרגיש כאילו הוא בדיוק היה על רכבת הרים!

לא, לא עזבתי

לא אני לא בורח

סתם לחוץ מאוד...



אני מתגעגע לכווולם כאן

מאוד מתגעגע, אין לכם מושג עד כמה...



וזהו משהו לך, לבחורה הכי שלי, לבחורה הכי כוסית שלא יכלה להביא לי את השוט {ואני עדיין לא כועס!}- אני אוהב אותך אפיפית לימון שלי, וגעגע כמו ברווז אלייך מאוד.... }{

מהרגע בו נולדתי רובצת עליי קללה.
לא ידעתי עליה אלא שנים אלא עד שהתחלתי לצאת עם גברים.
בכל שנה, כמה ימים לפני חג האוהבים אני נפרד, מופרד, או סתם בודד וגלמוד.

ונשאלת השאלה: למה?
ככה!


וכיאה, גם השנה זה קרה, בדיוק באותו החג. בלאדי הל!



מיאו!

אני אמור לשחק בחזרה מול המורה שלי לתאטרון.

אני עובד על תלבושות כבר ימים שלמים, תר אחרי כוסות מרטיני ומגשי כסף ברחבי ביתי, חושב על כמה דיווה אני צריך להיות ואחרי כל אלו אני עדיין מרגיש לא מוכן.

משהו לא בסדר. זה משגע אותי. משהו פשוט לא יושב נכון. אני מרגיש כאילו לא היה מספיק זמן לחזרות.

אני לא אפול. אני קייל. אני קושקוש. וקושקוש הוא דיווה.

מצד שני הם יורים גם בדיוות.

אני אהיה מ-ה-מ-ם, מדהים, מרגש ומצחיק עד דמעות. אני ארקוד כאילו אין מחר, אני אבכה כאילו אין אתמול, ואני אשיר ליפסינגינג כאילו מלאך המוות חושק בי. וכל אלו כשאני מנצנץ מוות.

אני חייב מסאג'. דחוף! יש מתנדבים? חשבתי ככה! נא לקבוע תור בין הימים ראשון עד חמישי. אני עסוק! 😄




בנתיים- מזל טוב לקלייר, אור וכל שאר הקומונה על הדירה החדשה, נתראה בקרוב בייבה.