wicked fairy

ושום דבר לא מסתדר כמו שצריך

מרד! {צרפתית}.
קראפ! {אנגלית}.
שיט! {אמריקאית}.
חרא! {עברית}.



גוד דאמ איט, אני צריך עזרה!

הנער התבונן במראה.
עיניו העצובות והריקות בהו בו בחזרה. עיניים זועקות, עיניים שצורחות מכאב, שנאחזות בטיפה האחרונה של נשמתו המאיימת לצאת גם היא. שיערו המתולתל גולש אל בין כתפיו, עור פניו הזך לא מגולח כבר שבוע וחצי ומעט זיפים קטנים ורכים פילסו דרכם החוצה מבין נקבוביות עורו. שפתותיו הורודות והמלאות לא נעו, נשארו בדיוק באותה פוזיציה. אותה פוזיציה אשר הוא חושב שסביבתו רוצה בה. מבטו גולש מטה, אל צווארו, הוא תופס בגרונו בעדינות, מלטף בחוזקה.

הוא חוזר לעיניים.
ריקנות בלתי נסבלת, סבל לבל יתואר. הוא לא נתן לאף אחד להביט בעיניים הללו, לא באמת. הוא מפוחד כולו, רועד מרוב פחד. הוא פוחד שיגלו, יגלו שהוא מי שהוא, יגלו מה שהוא, יגלו אותו. הוא לא מאמין בעצמו, הוא יודע כמה הוא שווה, הוא רק לא מוכן לקבל את זה.

הדלת הראשית נפתחת.
מבעד למשקוף העץ המעוצב ועיטורי הברזל המתפתלים הוא יוצא, מעשן עוד סיגריה, שוב מרעיל את גופו. זו הדרך שלו לפגוע בעצמו, זו הדרך שלו להתמודד עם לחץ. אנשים שואלים אותו לעיתים קרובות ''למה?'' הוא עונה: ''לא יודע. כי אני צריך את זה''. אם תשאלו אותו באמת הוא יגיד לכם, הוא עושה את זה כי זה מעודן יותר מלחתוך את עצמו שוב. הוא עושה את זה כי הוא בניגוד מוחלט, הת'נטוס והארוס שלו לא פועלים אחד אחד אלא יחד, תמיד. עשן הסיגריה יוצא אל מול גופו ומתנועע עם רוחות הליל העזות.

קור מקפיא בחוץ.
אך כבר לא קר לו יותר, הקור פנימי שבתוכו עובר כל כפור שתציבו מולו. הוא חולם על פיות, ועל כנפיים, על רגע אחד של אושר אמיתי בלי פחד, הוא יודע שזה לא יקרה לו. לפחות לא בקרוב, הוא מונע מעצמו להתקרב אל אנשים, רק בשביל לא להכניס אותם לפנים. ''כבר כואב לי מספיק'' הלב שלו בוכה לו ומתכסה מיד בשמיכת פוך עבה שעליה מתנוססות המילים ''אגו + מרכז העניינים + צומי''.

הוא מסיים את הסיגריה ונכנס לבית.
הבית קר. קפוא וכך יהיה תמיד, לפחות בשבילו. הדמעות שליבו דומע מתחת לשמיכה כבר הציפו את כל הגוף ויוצאות דרך שק הדמעות אל הריסים ואל הלחיים העליונות שלו. הוא לבד. הוא כל כך לבד שהוא לא יודע איך לעכל את זה אבל הוא יודע איך זה מרגיש. הוא יודע איך הוא מרגיש כבר שנים. כמו צמח שנשאב ממנו הכל, כל החיים, כל המים, כל ה''ירוק''. הוא כולו יבש.

הוא חוזר.
חוזר לדברים שהוא יודע שמספקים אותו, הצרכים שלו. אוכל, אורגזמות, סיגריות, טלביזיה. הרבה, ומכולם. רק שאלו לא עוזרים לו, לפתע הם נראים כל כך חסרי טעם ותפלים שכל מה שהנער רוצה לעשות זה לתקוע סכין בליבו, אולי אז הוא יבוא על סיפוקו.

השקט מטריף אותו.
חושיו חדים כשל חתול והשקט הזה מחלל את נשמתו. הוא עולה קומה ותקוע אצבעות בלועו, בדיוק בנקודה הנכונה, ולאחר מאמץ של דקה שלמה אחת הוא מרגיש את הדמעות מתאספות בעיניו שוב, את הבטן שמדגישה כי ''משהו לא בסדר!'' והוא מקיא. מקיא את נשמתו החוצה. הוא קם ומסתכל אל עבר מראה אחרת. אותן עיניים ריקות. אותו מבט. אותו כאב. שום דבר לא משתנה. ''שום דבר גם לא ישתנה'' הוא חושב, למרות שבליבו הוא מאמין כי יום אחד זה ישתנה, הוא ישתנה.

עוד סיגריה.
הוא בחוץ, וגשם יורד, דמעות שעיניו אמורות לדמוע - דומע הגשם החזק. הכל אפור וערפל עוצמתי עוטף אותו. הוא עוד לא יודע אם וויתר או לא אך המילים של אותה אישה חכמה עדיין מהדהדות בראשו: ''הוא הילד הכי אומלל שהכרתי בימי חיי''.

הנער נזכר.
נזכר בימים של אושר, בימים בהם דאגות היה לפספס את פנג הלבן בטלביזיה. ימים שהיו, ימים שאינם עוד. ימים אליהם הוא מצפה. רק כבוגר, לא עוד כילד, אלא כנער, כגבר, כאדם.

הנער ישוב.
כורסת העור החמימה מענגת את גופו בעדינות רכה. מחשבו על ברכיו והוא כותב. כותב את כאב על מסך המחשב. אני צופה בו, רואה דרכו.

הנער הזה הוא אני.

"נו, המבורגר! זה לא קומפורט?".
מבט עקום.
"יאללה, תזמין!".

הזמנו.

"מה קורה?".
"boy problems".
"מה הוא עשה?".
"עזוב".
"לא עוזב".
"תעזוב!".
"ישא, בחיאת ראבק, דבר איתי! אני החבר הכי טוב שלך! מה לעזאזל קורה?".
"הוא שיקר לי".
"במה?".
"נכון שהוא אמר שהוא לא רוצה שאני היום אליו? בגלל שהוא חושב שזה מוקדם?".
"נו?".
"אז אני חושב שהוא שיקר".
"בנוגע למה? מה? הוא בוגד?!".
"נראה לך?".
"טוב, הוא היה כבר חתוך... אז מה?".
"לא משנה".

צלצול טלפון.
זה החבר שלו והוא עונה, ויוצא לדבר רחוק ממני.

דאגה!

"הם מתחילים לריב בהיסטריה ואז הוא בורח, אני תופס אותו ואנחנו מתיישבים ליד המסעדה על הדשא, הוא מתחיל לבכות בהיסטריה, הוא מתפרק לי בין הידיים.

ישא {קיצור של ישראל} מתקשר אליו, הם מדברים שוב, הבחור רוצה לדבר איתי.


"הלו?".
"מה שלומך?".
אמממ לא משהו".
"למה?".
"כי החבר הכי טוב שלי בוכה בהיסטריה ומתפרק לי בין הידיים, אז אתה יודע".
"טוב, בכל אופן תגיד לו ששנינו נסערים, שנינו מטורפים כרגע ואני אדבר איתו מאוחר יותר".
"אוקיי, רק טיפ קטן להגיד אני שונא אותך ולהכניס בני אדם לרשימה השחורה זה לא טוב למערכות יחסים רומנטיוות".
"מה? שמעת את השיחה?!".
"לא, ישא סיפר לי, הוא החבר הכי טוב שלי".
"סבבה, תמחק את מה שאמרתי עכשיו, תגיד לו שזהו ושאני מאחל לו בהצלחה".
ניתוק.

"מה הוא אמר?".
"הוא אידיוט".
"מה הוא אמר?".
סיפרתי לו.

עוד שיחות טלפון שלא נענות ואז אני חוטף קריז.

"תקשיב לי טוב ישא, חכה! יופי תעזוב את הטלפון, מעולה... עכשיו תקשיב, וזה אומר בלי לדבר- סמס אותו שתדברו בערב וזהו.

הבחור שלו סומס.

גן העצמאות בירושלים.
הוא שוכב ובוכה.

"טוב אני ארגיע אותו, אם הוא רוצה או לא" אני חושב לעצמי.

"אתה תחכה לי פה?".
"כן".

אני אוסף ראשי לבנדר וחוזר אליו, אני מתחיל במעגל ומוציא את המילים הראשונות שעולות לי בראש.
זימנתי את ונוס וביחד עבדנו עליו, הרגענו אותו, ניחמנו אותו, נתנו לו הרגשה של ביטחון, איזנו אותו.

הורתי לו להחזיק בלבדר אחד, מבסיס הגבעול ושרפתי את הצמח שלוש פעמים.
פעם בגפרור אחד, פעם שניי גפרורים ובפעם בשלושה.

כשפתחתי את המעגל ראיתי שהדשא סימן את המעגל בעצמו, התרחקתי וראיתי לראשונה את המעגל שלי מבטא את עצמו בטבע.

נדהמתי, פעם ראשונה שזה קורה.

לפתע ישא תופס את ראשי ומוחץ אותו לחזה שלו, ממש ממש חזק, והתחיל להודות לי בטירוף אינטנסיבי אפילו יותר מהנורמל שלו.

אווץ' זה כאב.

שלושים דקות אחרי זה, כשהלכנו לשתות שוקו בארומה {כן, גם אני קפיטליסט לפעמים} הוא קיבל שלוש הודעות מהחבר- אני מתגעגע.. אני אוהב.. אני מצטער..

אני פאקינג גאון!!!!!!

כפרע עליי ועל היכולות השידוכיות שלי.

שלושה ילדים יושבים בגינה.
חולקים קציצות בשר וצ'ילי מתוק, יין אדום ספרדי ישן וטוב, ומנהלים שיחת נפש שקטה ורגועה...
פורצים חומות של חברה לא הוגנת, מורידים מסכות ומספרים הכל, במשך שעות ואז ביחד ב4 וחצי בלילה הולכים לישון במיטה אחת.
צעקות וצחוק וריבים על מקום כל כך קטן אבל בסוף, שינה ערבה ורגועה. אחר כך, בבוקר שניים מכינים ארוחת בוקר והאחר מסדר את החדר.
שוב צעקות וחיוכים, שוב מכות וצחוק, הבית כלו שורר שמחה ואהבה. אהבה שממלאת את הלב.

שלושה ילדים יושב בחצר.
שרים, צוחקים, שניים על הכיסאות ואחד על השולחן. ואז אימרה:"ואוו, כל כך כיף ליץ כיף שלא היה הרבה זמן וחסר לי". האחרים מסכימים מרגישים אותה הרגשה בדיוק. הרוח שורקת, עיניים כמעט דומעות, מתרגשו, מתענגות על עונג מרתק ומדהים.
סיגריות, מעשנים, מדברים על דברים של מה בכך אך ברור לכולם שזה מדבר לכולם לחלקים פנימיים שלהם, אותם חלקים לכולם, לכל אחד ואחד. ונושא השיחה בכלל לא קשור כי הוא מהווה רק סמל למה שמבפנים.


שלושה, שלושה, והדבר היחידי שמקשר בניהם הוא שתמיד אחד מילדים הללו היה אני.

אושר מציף אותי.

תודה לאהובי ואהובותיי.

לכם שם, שמאחורי המסך, מהצד השני של הטלפון או מולי face to face.

אני לא יכול להסביר לכם כמה אני מודה לכם, על שאתם פה, איתי, ולא עוזבים, לא בורחים ונלחמים נגדי ובשבילי.




אני אוהב אותכם.


אהוב שלי, אחות שלי, קומונה שלי, ישראל שלי, אמא, חווה וחברי הרבים והטובים, תודה תודה תודה!!!!

אני כמעט עיוור למען האמת, אבל אני מקווה שאני אתחיל לראות היטב בקרוב.

אני רואה כמויות מטורפות של אנרגיות סביבי, מרגישן חלקים נכנסים לתוכי, חלקים יוצאים.

הן נמתחות ואני לא מצליח להתרומם.

לראות אמא ואבא שלא ידעתי שיש לי, להרגיש מוגן ולדעת שמישהו שומר עלי.

מיכאל- אני עדיין לא סולח לך על שלשום אבל יודע מה? אני מבטיח ל"שחק" איתך בקרוב.


לך- אהוב ליבי- רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך, מאוד מאוד, המון המון, הרבה הרבה ו ככה *ידיים נפתחות לצדדים*.

לאחותי- יפה שלי, פאי לימון שלי, רוצה לראות אותך!

לקומונה שלי- אני מתגעגע אליכם. תענו בטלפון. סעמממאק.

אבל אני יהיה בסדר! מבטיח! באמת שאאני אהיה בסדר....

נכון? לא בדיוק כאילו יש לי ברירה אבל הכל מתחיל להראות טיפה יותר חיובי.

אני רוצה לכתוב אבל לא יכול...




-פנייה נרגשת ומתחננת אל "קהל" קוראי-
אולי בבקשה תתקשרו אלי ותדברו איתי? אם אין לכם את המספר שלי, תבקשו אותו...

בזמן האחרון האני הפנימי לי דואך.

הדבר היחידי שמשאיר באותי בחיים, זה קצת מוזיקה ושיחות קצרות מדי עם חברים והבן זוג.


ארררר. עייף. רוצה לישון. מיאו.

ילדה קטנה עם עיניים גדולות
מפחדת, שואלת, עומדת לבכות
ילדה קטנה עם שמחת חיים
מבקשת, דורשת, עם תמימות נעורים

ילדה קטנה עם כאב מרחף
בוכה, מתאבלת, סובלת מחטא

"הוא עשה לי כואב" היא אומרת
היא קטנה, היא לא מבינה
"הוא עושה לי כואב" היא חובקת
ובעינה הגדולה עומדת דמעה

ילדה קטנה עם כאב מרחף
בוכה, מתאבלת, סובלת מחטא

השנים עברו והיא נותרה מאחור
ילדונת קטנטונת, מוצפת חומות
לבד ובשקט יושבת בחדר
מתענה וחושבת על אותו הגבר

ילדה קטנה עם כאב מרחף
בוכה, מתאבלת, סובלת מחטא

היא יוצאת לה פתאום,לוחשת את שמי
זועקת בשקט, עם חיוך תהומי
ואצבע מבקשת, לגעת לא יותר
מתקדמת לאט, "לעולם לא לוותר"

ילדה קטנה עם כאב מרחף
בוכה, מתאבלת, סובלת מחטא.



לילדה שלי, כרגע את נר קטן אבל שנינו יודעים שאת להביור גדול גדול, נכון? :)

מזל טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אוהב אותך.
}{