יומני נוטה

משום מה מסתובבת פה בכלוב (בין אם בצ'אט, בהודעות ובכל שאר האזורים), מעין הרגשה שהכל מותר, וחוקים אין...

לא ברור לי מה גורם לאנשים להשתמש באתר כדי להכנס לנשמה של אחרים, להציק, לזלזל, לחשוב שמותר וראוי לחטט בחייו של אחר, לרכל, להעביר ביקורת בצורה פוגענית...  אבל זה מה שקורה בפועל.

אנשים מרשים לעצמם, תחת ההסוואה של המחשב והאנונימיות להתנהג בצורה בהמתית וגסה.

זה לא נעים, זה פוגע, זה חסר נימוס וחסר כבוד.

לא באתי לחנך, לא באתי להטיף, ולא באתי לומר שאני טלית טהורה.

באתי להגיד שחבל.  פשוט חבל.

וגם קצת עצוב.

אני לרגע רוצה לכתוב על משהו שהוא טיפה יותר כבד, אבל חשוב.

בין השמועות שרצות פה בכלוב או בקהילה בכלל לבין המציאות יש בכל זאת קו של מציאות.
איכשהו עם כל המהומות, והדם החדש והישן שזורם פה , עושה רושם שקצת שכחו פה מנושא חשוב.
לא כיף לחשוב ולדבר על מחלות מין ועל איידס בפרט, אבל איכשהו הנושא של הזהירות קצת נעלם מפה. ובואו נודה, אנחנו חגים בתוך הקהילה הקטנה שלנו והכל מסתובב פה בינינו.

אז בגלל שחג, בגלל שכואב לי לשמוע כל פעם על מישהו נוסף שנדבק, ובעיקר כיוון שיש בינינו נשאים של HIV - וזו לא רק האחריות שלהם, תעשו לי טובה!

סשן/סקס/סטוץ, לא משנה מה,
גם אם נזהרתם ואין סיכוי בעולם,
צעירים, חדשים או וותיקים - לכו להיבדק! את הבדיקה ניתן לעשות בחינם ובאנונימיות, אפשר גם דרך קופות החולים לקבל הפניה מרופא המשפחה שלכם.

ומעבר לזה, תקפידו להזהר, לשמור על ציוד נקי ומחוטא, להשתמש בקונדומים, לא להתפתות ולהגיד רק הפעם.

זהו, היה לי חשוב.
מקווה שתדאגו לעצמכם, לא כיף לי לשמוע בשורות מרות.

המשך חג שמח!

זה קצת ארוך ויצא מהקשרו אבל תקראו עד הסוף כי יש פואנטה! (או שפשוט תדלגו ישר לכוכבית).

חשבתי שאתן איזו שיחה משעשעת שתשמח את לב כולנו בטרם אנחנו מתקבצים משפחות משפחות וצועקים את נשמתינו - למה?!??

אך מה לעשות והחיים עובדים אחרת, וכיוון שלא נמצא כאן עבד ראוי אחד!! שהיה מוכן לנקות את ביתנו, מצאתי עצמי הופכת את יום החופש שלי ליום נקיונות/בישולים ואפייה.

אכן, שפחהחרופה אנוכי ובאין אחרת, לרגל האחד באפריל, החיים צחקו עלי.

בעודי פורמת את מיטתנו למען כביסות, סיפר לי הגנרטור בחצי חיוך על חלומות הסטיה שחלם בלילה, שהרי איזה מצב טוב יותר לספר לי דברים ברומו של חלב/שלישייה ופלאגים (וכן איכשהו הכל מתקשר יחדיו), אני כבר מוציאה את השואב ומקללת בליבי את השבוע האחרון שהיה - מה לעשות - מלא בחיים נורמטיבים, שעות מטורפות והמון בירוקרטיה.

אחרי שהגנרטור סיים להטעין אותי במחשבות סוטות, הודיע לי הסדיסט כי טוב לא יצא מזה וכי יש לו דבר מה לעשות והוא יוצא לסידורים, ואה כן, את מגזימה עם הניקיון (פסח כן?!), ובסוף תתלונני (פולניה כן?!) שאת גמורה (הלוואי בחלומות הסוטים שלי, 10 גמירות רצופות, ארוכות וחזקות).

אז הגנרטור יצא ואני סיימתי לפחות מנה אחת וחצי מהקינוח (שאני מביאה עימי בנוסף לעוד כמה דברים לליל הסדר (או סוג של שכזה) אצל משפחתו שלו.

איבקתי, שאבתי, שטפתי, כבסתי, הלבשתי, הפשטתי, רחצתי ובסוף נזכרתי שמתישהו גם הגנרטור יחזור רעב ואולי כדאי לדחוף את העוף לתנור, אז גם אותו שמתי במרינדה ועכשיו הוא מתבשל לו במיצים בתנור.

העניין הוא, שאי שם בצהריים אני זוכרת שהייתה סיבה לכתיבת הבלוג, ורק עכשיו נזכרתי בה.

*והנה הכוכבית:

אז הגנרטור חזר בצהריים וקרא לי "איפה את? את חייבת לראות מה הבאתי לך!".

לפני שנים התהלכה לה סוג של אגדה בכלוב, מסיפורי הדינוזאורים, על שולט ותיק ומנוסה שהיה מגיע אל המועדונים עם שפחתו דאז, והיה להם מופע שהיו מראים, עם מוזיקה מרשימה, תיפופים על הישבן כשבידיו 2 שוטים, וברגע השיא ובתיזמון עם המוזיקה (כך מסופר) השוטים היו זוהרים!!! כן, כן! זוהרים! וכך המוזיקה מתנפצת, 2 שוטים זוהרים ושפחה שפיתחה ישבן מברזל, היה מגיע המופע לסיומו.

אז נחזור אלינו, אני באה לראות מה רוצה ממני הגנרטור שאני חייבת לראות.
בידיו הוא מחזיק 2 שוטי זנבות... ז ו ה ר י ם.

אז עכשיו יש לנו בארסנל המכובד שלנו גם שוטים זוהרים, והדבר מעלה בי חיוך (עד שהשוטים יגיעו אל ישבני וסביר שאז ימחק החיוך).

אז זו הייתה הפואנטה, ולכל מי שעסוק בסידורים אחרונים בטרם החג - חיזקו ואימצו, בקרוב ל"ג בעומר וכל הניקיון ילך פקקטה.

צום קל וחג שמח :)

סקס מזיע, סשן דולף, אהבה גדולה!

זו העונה, זה האויר, זו הפריחה, זה המקום;
ריח, משהו מוכר בזוית העין, חום וקור שבאים מבפנים.

אוסף של דברים שמתקבצים יחד ויוצרים הר גדול ובלתי מושג, 
לעבור את המשוכה ולהמשיך בלי ליפול שוב.

אתגר העונה, השנה, החיים.

משהו לא מובן על ידי אחרים.

מיניות שהפכה ממתפרצת לקורסת,
רצון חזק לא לתת לכלום להכנס,
איך לשתף ולא להחשף?!
להכניס אותך פנימה ולא לחנוק אותך.

לעבור את התקופה בלי להרוס כל דבר,
זו רק תקופה, סתם עוד גל, זה יעבור ויגמר;

שלא יבוא הגל הבא, שמכאן תבוא רק ישועה.

לא צריך להבין, רק לקבל, לחבק, לחזק, לאהוב.

להאמין.

אחרי שלושה ימי הימנעות (לא משנה מה הסיבה, אבל נמנענו מהכל כולל הכל למשך שלושה (3) ימים ולילות, משהו מאוד יוצא דופן בביתנו הקט), אתמול אחה"צ חזרתי מהפגישות והסידורים של חיי היום יום עייפה ורצוצה היישר אל הדאנג'ן הביתי שלנו.

תוך כדי הסתגלות למה שמצפה לי, לבשתי את מיטב בגדי (מהמיועדים להרס טוטאלי), נעלתי עקבים אדומים, מרחתי שפתון, אזקתי ידיים ורגליים ושמתי קולר רחב עם רצועה (כמובן לפי ההוראות שניתנו מראש)

אני חייבת לומר שהגנרטור הביא בהשקעה איכותית (דאג לניילן את הרצפה והריהוט) והוציא מארון השעשועים כל מה שנזדקק לו כדי להתפרק ובגדול!

לרגע חשבתי שאני אקבל עיסוי נעים פרס על כל האימונים הקשים שהתחלתי (אנחנו לקראת הקיץ בכל זאת);  ואכן קיבלתי עיסוי, אך לא בשרירי הגב והידיים, ובטח לא עיסוי מפנק בצוואר.  היו כל כך הרבה נזילות שלא היה ברור איזה נוזל שייך למי או מה, ידיים וחפצים נכנסו ויצאו מתוכי, התנדנדתי מהתקרה היישר אל הגנרטור, שואבת אותו לכל מקום ופרצה שקיימת בי.

השחרור היה כל כך חזק שהפכתי לכחולה!

4 שעות של גמירות (רבות) הדדיות שבסופן עוד קמנו והפכנו את הדאנג'ן בחזרה לסלון.

מכורבלים יחד צפינו בסרט משעשע, מילאנו את בטנינו בדברים שאסור (ולכן היום היה אימון אינטנסיבי כפול), ובסופו ישנו כמו תינוקות מכורבלים זה בזו.

היום הגיע עוד פתק מהדואר והגנרטור היה מאושר, הטיול אל הדואר טמן בחובו פלאג חדש, בגודל עצום. הוא עומד על השולחן, אני מסתכלת עליו, הוא עלי...  אני עדיין מנסה לעכל את העובדה שאם רוצה או לא, הוא ימצא את דרכו אל החור ההדוק שלי.

בסופו שלי יום, החיוך הסדיסטי של הגנרטור שווה הכל!! 
(ואם אני מחייכת או שרה לעצמי בשקט בסופו של עניין, בכלל זכינו בפיס).

בכל אופן, כחול הוא הצבע החדש שלי ;-)

נ.ב. - הבגדים לא שרדו, בכלל.... כלום...